חיים כהן גדול

אחד הפחדים הכי גדולים שלי כילד היה שיום אחד ייבנה בית המקדש השלישי.
“אתה קדוש, חיים", אמר לי יום אחד הרב של בית הספר הממלכתי-דתי 'חזון עובדיה' בבאר-שבע, “ויום אחד, כשיגיע המשיח, אתה תהיה איש גדול בישראל, הכי קרוב לשרת את אלוהים", הוסיף בעודו צובט את לחיי עד שהייתה מאדימה. הייתי בן שתים-עשרה וחצי, מתקרב יותר מדי במהירות לגיל מצוות. גיל אשר ממנו חששתי, על כל החובות החדשים הנלווים אליו מבחינתו של ילד, שבינינו ואל תגלו לאף אחד, לא סבל את אלוהים מהרגע ששמע עליו.

נחשבתי לאחד המוחות המבטיחים של החינוך הדתי-לאומי בשכונה, השאלות והתקוות לגבי המשך לימודיי אחרי היסודי היו בעיצומם, אבל לא היה ספק - ישיבה תיכונית או ישיבה צבאית, העיקר שאוכל להתגדל ולהתגבר בתורה ולהפוך תלמיד חכם. “אתה תוכל להמשיך לנגן על הגיטרה וללמוד באקדמיה בירושלים אם תלך ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'", הציעה בנחמה המנהלת של הבית ספר, כאשר תהיתי מה יהיה עם לימודי המוזיקה שלי. ואני נחרדתי מהמחשבה שהדירה שינה מעיניי שהנה עוד רגע הופכים אותי לחרדי. לפחות שלוש פעמים השחתתי את זרעי לשווא עד שנרדמתי, מדי לילה.

גם הרב בתלמוד תורה, שאבא שלי הכריח אותי לפקוד כל יום אחר הצהריים, במקום לשחק עם חברים מהשכונה או לצפות ברובוטריקים, הכין אותי היטב, כבר מזה כמה שנים. כשהייתי מאחר לשיעור, הוא כמעט היה תולש לי את האוזן. כשציחקקתי בזמן קריאה במשניות, הוא הכה על גב כף ידי עם סרגל העץ שלו. "הכל מאהבת הבורא" ו"חוסך שבטו שונא בנו", אמר רבי ישראל לבוש השחורים עם הזקן החום והמדובלל. לפעמים גם היה יושב איתי לבד ומספר לי על בגדיו של הכהן הגדול ועל האפוד המפואר והחושן עשוי הזהב עם שנים-עשר אבני החן המסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל. את שמונת או תשעת ילדיו, אגב, הייתי רואה מסתובבים פה ושם, מחטטים בפחי זבל, זבי חוטם ומוזנחים.

אחרי הבר מצווה נוספה עוד מעמסה מעיקה על חיי - הייתי צריך להגיע מוקדם מדי בוקר לתפילת שחרית. עוד יותר גרוע, הייתי צריך פעמיים בשבוע, בהיותי הכהן היחיד בגיל מצוות, לפתוח את הקריאה בספר התורה וגם אוי אבוי לעמוד מתחת לטלית ליד ארון הקודש ולברך בקול רם את ברכת הכוהנים. התפקיד הזה היה נורא ומביך לילד ביישן כמוני ואפילו פעם אחת העזתי לומר שאני לא מעוניין לעשות אותו. נעניתי בתמיהה: “כיצד אתה לא מבין כמה שהשם שלך והייחוס שלך מובחר", אמר רב בית הספר, “אתה כהן וכשייבנה בית המקדש אתה תשרת בקודש והעם יכבד אותך במנחות וקורבנות כל הזמן".
עוד הוא ניסה להלהיב אותי עם הבגדים היפים שאלבש בתור כהן ושאם אהיה ממש גדול בתורה ואוהב את אלוהים יותר מכל אפילו יכול להיות שאהיה הכהן הגדול, שזה הבן אדם הכי חשוב, שיש לו קשר ישיר עם אלוהים והיחיד שיכול להיכנס לקודש-הקודשים בבית המקדש. אני מבחינתי ממש פחדתי שהמשיח יגיע ואז לא תהיה טלוויזיה ותוכניות הילדים והנוער ורובוטריקים ומקרון 1, כי כל הגויים שעושים אותן ייעלמו כי ככה כתוב. האמת היא שיותר מכל בתור ילד מתבגר, שעסוק כל היום בהתענגות על זקפות לא רצויות ומלאות אשמה, נחרדתי מהמחשבה שכל הנעים הזה ייגמר ואני אצטרך להתעסק עם דם וכל מיני חיות על האש בבית המקדש. ובראש שלי רק חשבתי - איך לעזאזל אני מצליח לשנות כיוון וללכת ללמוד בבית ספר תיכון חילוני.

הצלחתי במאמצים לשכנע את הוריי להסכים. אמרתי שאמשיך לחבוש כיפה ולהיות דתי אפילו בבית ספר חילוני, שאמשיך ללכת לבית הכנסת וכו'.. וזה עבד. נרשמתי למקיף עירוני א' באר שבע. את הפרצופים המאוכזבים של הרב, של יועצת בית הספר ושל המנהלת, כאשר שמעו שלא אמשיך לישיבה, אנצור לעד על לוח ליבי. לאט לאט גם נעלם הפחד שלי מהמשיח ומבית המקדש. אבל נראה לי שמשהו מהכהן הגדול בכל זאת עבר לי דרך הDNA המיוחס שלי - אני חולה על בגדים יפים ועל אבני חן מנצנצות ואני מת על זה שלפעמים מביאים לי מנחות ואני מרגיש מיוחדת.

קול הנגב

בין השנים 95-96 היו לי 2 דיסקים באוסף - האוסף האדום והאוסף הכחול של קוקה קולה.
בקיץ של שנת 96 התחלתי לעבוד בתחנת הרדיו "קול הנגב" ליד קופת חולים כללית הגדולה בבאר שבע. תוך זמן קצר מוניתי לאחראי התקליטיה - חדר קטנטן עם כ150 דיסקים, רובם סינגלים. גם שם שכנו אחר כבוד 2 האוספים של קוקה קולה. אני זוכר את אלה גוטמן, יאיר נגיד ועוד תקליטנים מפורסמים מבאר שבע באים לשדר תוכניות. הסתכלתי עליהם בהערצה - זה מה שרציתי לעשות כשאגדל, רדיו. אני זוכר את צ'יקו הקוסם מגיש תוכנית עם חידון נושא פרסים. אף אחד מהם לא השתמש בתקליטיה שלי. רק ניסים קינן, כתב קול ישראל בדרום, האמין ביכולות שלי ונתן לי לערוך את תוכנית הבוקר שלו. השבועות עברו ואני קודמתי בזכות הקשר הטוב עם ניסים קינן להגיש ספיישל על אריק איינשטיין. בקול עייף ואדיש דיברתי אל המיקרופון באולפן ואנשים התקשרו לתוכנית כדי לאחל ד"ש לבן החייל שלהם שבכלל לא נמצא באיזור השידור של "קול הנגב". כל זמן עבודתי בתחנה החזיקה אותי התקווה שניסים קינן יתקשר לדלית עופר וידאג לי לפרוטקציה בגלי צה"ל. לניסים קינן הייתה עוזרת בשם אופירה אסייג שהתעניינה בספורט וכולם ריכלו שיש לה רומן עם קינן הנשוי - עליי בכל אופן היא לא זרקה מבט, למרות שהגנתי עליה בחירוף נפש מול הסיפורים האיומים אודותיה.  רגע השיא שלי בתחנת הרדיו היה כאשר ביקשו ממני להתקשר לברי סחרוף ולהקליט אותו אומר משהו על נהיגה זהירה. התקשרתי בסביבות 10 בבוקר, קול צרוד ומוכר עונה לטלפון. בגמגום ניסיתי להסביר לברי סחרוף מי אני ומה אני רוצה. "שנייה רגע, חכה על הקו אני הולך להביא את הקפה", אמר ברי. חיכיתי על הקו והוא לא חזר. הגיבור שלי שכח אותי על הקו. את הכסף על ניהול התקליטיה מעולם לא קיבלתי מרשות השידור והפרוטקציה של ניסים קינן לא הכניסה אותי בשום אופן לגלי צה"ל.
אין לי פואנטה לסיפור הזה, חוץ מהנחמה שנוסטלגיה מעוררת בי, והאוסף הזה, בעריכת סמדר שיר, שהוא מופת לטעם רע. טוב אולי חוץ מפאלפ והקרדיגנס.

יום שישי בפורום

היום של התקוות, היום של ההבטחות, היום של היציאה השבועית לפורום בבאר שבע - יום שישי הגיע סוף סוף. יום לפני הגעתי הביתה, אחרי עוד שבוע מתסכל בחברת 60 בנות, מבסיס "מחוה אלון" בצפון שם הייתי בעיצומו של קורס חוי"ה, אשר הגיע כמעט לסופו המיוחל בו הפכתי למש"ק חינוך בצה"ל. הייתי עייף מדי ליציאה למסיבת החמשוש חיילים בפורום ושמרתי כוחות ליום המחרת.

ישבתי בתפילת יום שישי בבית הכנסת הטוניסאי משועמם כרגיל ורק חיכיתי לרגע בו אגיע הביתה לארוחה ואחר כך אתארגן ליציאה. בתום הארוחה המשפחתית התחלתי את הטקס הקבוע בו הורדתי את הכיפה, לבשתי את הג'ינס הבהיר, נעלתי את נעלי הדוקטור מרטינס הכחולות והוספתי את חולצת הטי שירט השחורה עם הדפס הפריזמה הצבעונית מדארק סייד אוף דה מון להשלמת הלוק. נעמדתי מול המראה וריססתי דיאודורנט של אדם על בתי השחי שלי. התגלחתי והשארתי כרגיל טיפה זיפים מתחת לשפה התחתונה. מרחתי על שערי כמות יפה של ג'ל שוורץ ומשכתי אחורה לקוצים קטנים ושובבים. השפרצתי סי קיי 1 על הצוואר והייתי מוכן ליציאה. הסתכלתי על עצמי והייתי מרוצה. דבר אחד היה חסר לי להיכנס לאווירה - הפשלתי מכנסיים לקחתי את הסבון נקה 7 ומרחתי קצת על הידיים, התיישבתי על שפת האמבטיה והתחלתי לאונן כשבראשי מלכת היופי של באר שבע לשנת 1998.

כרגיל בימי שישי הלכתי להיפגש עם חברים בבית של מיקי וחנן. תומר, פיני ומשה הגיעו מצד הבנים, לימור וליאת האחיות היפות הגיעו מצד הבנות. הייתי מאוהב בשתיהן אבל יותר בלימור. התוכנית שלהן הייתה שאשנה את שמי לדניאל, כי חיים זה לא שם משהו. שתינו קצת והקשבנו ללהיט דונט ספיק של נו דאוט. אחר כך יצאנו להליכה הארוכה לשתות קפה הפוך ב"פוקו-לוקו" בעיר העתיקה. היה מאד משעמם שם עד שהגיע הרגע המתאים להתחיל בצעידה לפורום, שהיה בעמק שרה באיזור התעשייה של העיר.

אחרי הליכה של חצי שעה הגענו למועדון. התור בכניסה היה ארוך והסלקטורית הייתה קשוחה אבל נכנסנו. מועדון גדול עם כמה חללים, לייזרים צבעוניים מכל כיוון, פליקרים מסנוורים, עשן ממכונות וסיגריות ומוסיקת להיטי דאנס בביפיאם גבוה התנגנה בעוצמה.מעל הכל רקדו באקסטזה רקדניות בתחתוני עור בתוך כלובים שנתלו מן התקרה. הזמנתי שנדי ב17 שקל מהברמנית ותוך שלושה שלוקים התחלתי להרגיש יותר ביטחון. הלכתי לרקוד והצטרפתי ללימור על הרחבה, ברקע התנגן שיר שאהבתי של גאלה. עשיתי את הצעדים המוזרים שלי לאותה תקופה ככה עם הידיים למעלה כן כאלה וגם העזתי להזיז קצת את התחת. מסביב הסתכלו עליי מוזר אבל המשכתי לרקוד עם חיוך על הפנים. התקרבתי ללימור והצעתי לה בפעם הראשונה בחיי אם אפשר להזמין אותה לשוט. היא הסכימה. על הבר הקפצנו טקילה עם ספרייט ומייד נגסנו בפלח לימון. בדרך חזרה לריקודים היא החזיקה לי את היד. התרגשתי. רקדנו עוד מחייכים ואז לפתע היא התחילה להשתעל. אחותה ניגשה אליה לראות מה קורה. היה לה התקף אסטמה והן יצאו החוצה לקחת שאיפת ונטולין.

הן לא חזרו ואני נותרתי לבד במועדון כי גם את שאר חבריי לא ראיתי יותר. המוסיקה המשיכה ומסביבי המוני צעירים רוקדים, הייתי כבר שיכור ממש אחרי עוד שוט של טקילה וניסיתי לחייך למישהי ולרקוד לידה. ואז בא החבר שלה. אני כבר לא זוכר הרבה מאותו ערב אבל אני זוכר שראיתי כוכבים בעיניים מהסטירה שהוא נתן לי. הלכתי הביתה, מרחק של שני קילומטר דרך חול פודרה ואספלט שמנוני, עצוב וכואב. עוד יום של תקוות התברר כיום של אכזבות.

גיל הבגרות

עקצוץ קל מתחת לבית השחי שלי הטריד אותו בבוקרו של יום שני חורפי בבאר שבע. הייתי בן 13 וחצי ושערות הבגרות כבר צמחו שם בין הידיים לגוף. גם חתימת שפם ושערות קטנות החלו להופיע על הסנטר. ידעתי שאלו סימנים שאני הופך אט אט לגבר אבל לא ידעתי איזה צרות יגיעו איתם. כשהגעתי ל"חזון עובדיה", בית הספר היסודי שלי, העקצוץ כבר הפך לתחושת גירוד קשה ואת כל היום העברתי באי נוחות והעברת ידי מתחת בית השחי. רציתי כבר להגיע הביתה, להוריד את החולצה ולראות מה מציק לי שם. מול הראי בבית הרמתי את היד וראיתי נפיחות אדומה בין השערות, הסתכלתי מקרוב וראיתי נקודה בהירה באמצע האדמומיות. נבהלתי וקראתי לאימי, הבליטה תוך זמן קצר קיבלה צורה של גולה והתחילה ממש לכאוב. כבר ידעתי מה זה חצ'קון – הראשון הופיע על הפנים שלי חודשים ספורים קודם לכן ולעוד כמה ילדים כבר היו כמה. את שלי גיליתי יום חג אחד, אחרי שאכלתי צלעות כבש על האש – שנים האשמתי את הכבש בחצ'קונים. הגולה מתחת בית השחי נראתה כמו חצ'קון עצום.

הלכתי עם אמא שלי לד”ר גוסיס, רופאת המשפחה בקופת חולים וינגייט, היא הסתכלה, בחנה מקרוב, נגעה ופסקה כשהיא מסתכלת על אימי – לילד יש אבצס או פרונקל, זה דלקת שנוצרת לפעמים מתחת לשערות. היא רשמה לי "אוגמנטין" 600 מ"ג, כדורי אנטיביוטיקה מאד חזקה בגודל שממש התקשיתי לבלוע, ואמרה לי לא לגרד וכשזה ייפתח לחטא היטב. זה היה הפרונקל הראשון שלי. הוא היה גדול, כואב והגיר כל כך הרבה נוזל סמיך וצהבהב. למזלי הוא התחבא מתחת בית השחי. 

עברו כמה שבועות והתחלתי להרגיש עקצוץ על הסנטר – ניסיתי להתעלם אבל תוך זמן קצר הופיעה בליטה שהתפתחה לגולה ענקית. הפרונקל השני הפציע ויצר אקסטנציה מחרידה לסנטר שלי. התביישתי ללכת לבית הספר עם החצ'קון הענקי ביותר בעולם. שוב הלכתי לד”ר גוסיס ושוב קיבלתי אוגמנטין. הפעם הרופאה המליצה לבלוע גם שמרי בירה בטבליות כדי למנוע עוד פרונקלים בעתיד. בכל זאת הייתי חייב ללכת לבית הספר. המבטים היו מרוכזים על הסנטר העצום שלי. הייתי מבוייש ולא דיברתי עם אף אחד, חיכיתי לרגע בו אגיע הביתה, אעמוד מול הראי ואתייחד עם הצרה שלי.

הפרונקל השני התפוצץ כדרכם של פרונקלים, עברו עוד שבועות מספר והופיע שלישי בצד השני של הסנטר. הסיפור חזר על עצמו – אנטיביוטיקה, מבוכה ומוגלה נוזלת. שמרי הבירה לא עזרו והתחלתי להתייאש מהחיים. החיים החברתיים שלי, אשר ממילא לא היו משמעותיים, התדרדרו עוד יותר. החברים התרחקו, להם היו חצ'קונים רגילים פה ושם, לי היו מפלצות על הפנים.

גם השלישי עבר לו ונכנסתי לאופטימיות שזהו יותר לא יהיו. השקעתי את זמני בלנסות להתקרב לבת אל שדווקא התייחסה אליי יפה אבל התקרבה יותר לאסף רג'ואן. היינו יושבים יחד ומקשיבים בריפיט ל"אנפורגיבן" של מטאליקה, למדתי אפילו לנגן את השיר בשבילה על הגיטרה – זה היה מוצלח חוץ מהסולו הקשה. הסתובבנו הרבה ביחד והתנדנדנו בשעת לילה מאוחרת בגינת המעפילים ליד הבית שלה. הייתי מאוהב בה. אבל בגופי קיננה מפלצת שלא נחה ועקצוץ רביעי במספר הופיע – הפעם מעל עיני הימנית בשולי הגבה. בבוקר קמתי עם קרן ענקית ואדומה מעל העין. זה הלך וגדל ובקושי כבר יכולתי לפתוח את העין. אימי לקחה אותי לרופאה ששלחה אותנו מייד לחדר מיון – הסכנה שהדלקת תתפשט לעין הייתה גדולה.

נסענו במונית לחדר המיון, את משקפיי העבים כבר לא יכולתי להרכיב בגלל החיכוך הכואב עם הפרונקל, את הדרך הקצרה ראיתי במעורפל נאנק מכאבים. בחדר המיון, בחן את הפרונקל רופא עיניים ואמר שצריך לפתוח ולנקז בהקדם כי יש סכנה שהזיהום יעבור הלאה ואתעוור בגללו. שכבתי על כיסא ב45 מעלות והרופא הזריק לי חומר הרדמה מקומי בארבע נקודות סביב הגולה. הוא פתח אותו עם סכין קטן וניקז עם מזרק את המוגלה מבפנים. ראיתי את החומר הצהבהב בתוך המזרק והתפלצתי על הכיסא. הרופא אמר לי שהוא מכניס לי חתיכת פד קטנה לתוך החלל שנותר מעל עיני ושאבוא ביומיים הקרובים להחליף. הוא כיסה את עיני בתחבושת ונשלחתי הביתה.

רצוץ וכואב הסתכלתי על עצמי עם עין אחת בראי, נמאס לי מהחיים, נמאס לי מהפרונקלים. אחרי יומיים של החלפת פד מעל העין, הרופא שלח אותי הביתה עם תחבושת רק מעל הפצע ונתן לי חומר למרוח מסביב ובפנים. לא כל כך הבנתי מה זה בפנים עד שהורדתי את התחבושת וראיתי לזוועתי חור בקוטר של סנטימטר מעל העין שלי. בגועל רב, עם מקל אוזניים, מרחתי במשחה את החור מבפנים ומבחוץ וכיסיתי בתחבושת. ישבתי בחדר לבד והפעלתי את הטייפ. אנפורגיבן של מטאליקה היה כמובן בפנים. אחרי שבוע החור נסתם ונשארה צלקת שהלכה וקטנה ככל שהתבגרתי.

ככה פתחתי את שנות ההתבגרות שלי, עם מתקפת פרונקלים. זו הייתה התחלה מבשרת רעות לעוד שנים של ביקורים תכופים בבתי חולים – מבעיות הנשימה שלי שהובילו לניתוחים להוצאת הפוליפים, השקדים ושבירת עצמות במנהרות האף שלי, דרך החור ברשתית שרופא העיניים גילה אצלי וסתם וצרב באמצעות קרן לייזר כואבת ועד התוספתן שיום אחד החליט שנשבר לו והוא צריך לעוף מהגוף שלי. אבל שום דבר מהאירועים המכאיבים הללו לא היה קרוב אפילו לתחושת הייאוש שהפרונקלים נטעו בי. בתיכון הגיעו החצ'קונים הרגילים שלמזלי לא היו רבים, אם כי נראיתי מגוחך גם בלעדיהם – צרות אחרות, בואו נגיד, רגשיות יותר הופיעו...

מסע חיים שלי

“כל אתר יהודי שביקרנו בו הביא אותנו למסקנה שכולנו הגענו אליה בסוף המסע – באנו לזכור ולהזכיר את כל אלה שלא זכו לראות את העם היהודי מלוכד במדינה משלו, את אלו שנרצחו בגלל היותם יהודים. באנו להזכיר לכולם, לכל העולם, שהירוק הזה שנמצא בפולין בכל מקום: המדשאות הגדולות, העצים והפרחים, כל אלו רק מכסים על אדום שזועק מלמטה והרגליים שלנו דורכות בעצם על אלפי גולגולות, על אלפי עצמות, על בני אדם!”
מעיין ליכטנברג, סיכום המשלחת לגרמניה ולפולין 1994, ספר מחזור "היהלום בכתר", מחזור מ"ג, תיכון עירוני מקיף א', באר שבע.

את מעיין ראיתי לראשונה קצת לפני שהתחילה שנת הלימודים שלי בכיתה ט' במקיף א'. זה קרה במפגש גיבוש, טרום תיכון, קיבצו אותנו לפי הכיתות והכרתי את מי שאני הולך לשהות במחיצתם, למשך זמן שאז נדמה לי כמו נצח רווי כאבים ופחדים. כשסיימתי את התיכון כל התחושה שלי התבררה כמוצדקת – זו הייתה התקופה האיומה בחיי. אבל בכל זאת, כשהמבט שלי נפגש בעיניים הירוקות והגדולות של מעיין, נוצרו אצלי לצד החששות גם תקוות גדולות. במפגש, סיפרו לנו תלמידי כיתות גבוהות על מה שהולך לקרות בכיתה ט'. שמענו על תחרות התסחי"ם הגדולה שתתקיים בחנוכה, בה כל כיתה תשתתף ותיצור איזה צורה מעניינת בצעדי מארש צבאי, מתוזמנים היטב על פי קריאות השמאל-והיימן. לקראת התחרות הוקצבו שלוש שעות שבועיות בהם תרגלנו בשעת בוקר מוקדמת, במדי חאקי, את הצעדים כדי ליצור בסופו של דבר צורת מנורה. עוד שמענו על ערב מיוחד בו נצא למסע מ"באר אברהם" עד לבית אשל – זה היה המסע המסורתי של בית הספר, המשחזר את כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות.מעיין הייתה מהיחידות שאיכשהו תקשרו איתי, היא חייכה אליי ואמרה לי היי כשראתה אותי. כל השאר בחרו להתעלם או להתרחק ממני, הילד השמנמן עם המשקפיים העבות במסגרת שחורה והכיפה הסרוגה על הראש. זו הייתה התעקשות שלי ללכת ללמוד בתיכון חילוני במקום בישיבת “מרכז הרב" בירושלים שהתעתדו לשלוח אותי אליה. התנאי להסכמה של הוריי, בסופו של דבר, היה שאמשיך לחבוש את הכיפה בבית ספר ושלא אחזור בשאלה. כך נקלעתי, ילד לא קשור, לאווירה אחרת של נעורים משוחררים ובמקרה שלי לאווירה של זרות ועצב. 

בערב “שחרור באר שבע” שחל ביום באר שבע, הכנתי תיק עם פנס וסנדוויץ', התלבשתי במדי החאקי הכנסתי את החולצה למכנסיים, נעלתי את נעלי הפלדיום החומות בהירות, חגרתי חגורה עם מימיה של אחי הגדול שהיה בצבא. עמדתי מול הראי, מרחתי קצת "נטורל פורמולה" על השיער וסידרתי אותו "שביל בצד", הנחתי את הכיפה קצת מאחור שלא תבלוט מדי, יצאתי מהבית ועליתי על אוטובוס קו חמש לעבר העיר העתיקה שם הייתה נקודת ההתחלה של המסע. 

כשהגעתי לבאר אברהם כבר התאספו שם די הרבה, התחלקנו לפי הכיתות והמדריכים חילקו הוראות. תוך זמן קצר יצאנו לדרך, שהפכה להיות חשוכה ככל שהתרחקנו מהעיר. צעדנו עם פנסים דלוקים, על חול פודרה שנכנס לכל מקום בנעליים, חדר לעיניים ולנשימה. מדי פעם פלט המדריך "פזצטא" - אחרי שהסביר לנו את ראשי התיבות של "פול, זחל, צפה, טווח, אש" - נפלנו על החול האבקתי, התגלגלנו, זחלנו, צפינו, טיווחנו ברובה דמיוני או חתיכת ענף למתקדמים איזו מטרת אויב וירינו. כך צעדתי שתי שורות ממעיין ליכטנברג וראיתי בחושך כיצד נוצרים קשרי חיבה מסוג אחר בינה ובין חגי כהן, שצעד לידה, תכול עיניים עם בלורית חלקה מוזהבת המסורקת לצד. 

“רימון מימין", צעק המדריך וכולנו זינקנו שמאלה בבהלה, מחזיקים את הראש בין הידיים, וספרנו 21 22. רציתי להושיט יד למעיין,שנפלה לידי, ולעזור לה לקום ואז ראיתי את חגי מקדים אותי וניגש אליה. דרך הפנס שלו ראיתי את החיוך והעיניים המנצנצות שלה. המשכנו לצעוד מאובקים וכבר די עייפים אחרי בערך שעתיים הליכה. בבית אשל קיבלו את פנינו מורים עם קנקני תה חמימים, על במה קטנה עוד מעט תתחיל המסכת בה נשמע הסטוריה על באר שבע וכיבושה. ישבתי על האדמה כמו כולם וצפינו בתלמידים מכיתות י' ויא' מקריאים עדויות לוחמים. מעיין כבר התיישבה ליד חגי, הבנתי שהם הכירו כבר לפני בבית ספר היסודי מכיוון שהגיעו משכונת נווה נוי. הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קבוצות – כולם כמעט הגיעו עם חברים מהיסודי - אני הגעתי מבית ספר דתי וכמעט לא הכרתי אף אחד. תחושת הזרות התגברה. ויתרתי מראש על מעיין, אם כי עדיין בהיתי בה ללא הפסקה. הטקס נגמר בשירת התקווה ואוטובוסים החזירו אותנו לעיר. כולם דיברו בהתרגשות על החוויה הכיפית שהייתה וילדים רבים הלכו לכיוון "גלידה באר שבע". אני הלכתי הביתה.

בינתיים נמשכו אימוני התסחי"ם לקראת התחרות, בחצר בית הספר, ליד אולם הספורט, והצורות נהיו יותר ברורות. גם מצבי החברתי תפס את הצורה שלו – נידונתי לחיי אכזבה ותסכול במקום הזה. כבר לא הייתי כל כך מוצלח בלימודים, היו הרבה יותר חכמים ממני. לא הייתי טוב בספורט והמשיכו לבחור אותי אחרון אם בכלל לקבוצות כדורסל או כדורגל. כולם ראו דרכי ולא התייחסו ולי נותרה הנחמה היחידה, לחזור הבייתה לנגן על הגיטרה, לשמוע מוזיקה ולאכול כמויות עצומות של עוגיות עם שוקו.

התחרות הגדולה, שהתקיימה באולם הספורט של בית הספר, התחילה וכיתה אחר כיתה צעדה פנימה כשהיא יוצרת צורות של מגן דוד, לב, סמל השלום, ציפור ועוד. הגיע התור של כיתתי, ט'2 עיונית, וצעדנו לקריאות שמאל-ימין-שמאל. הצלחנו יפה וזכינו במקום שני. הכיתה שלי התחילה לקבל אופי מלוכד אחרי כל מסעות הגיבוש. בכל רחבי בית הספר, נוצרו חברויות, אהבות וזוגות לרוב. על הכל הסתכלתי בעיניים כלות בשלוש השנים הבאות, מבט מן החוץ שמאד רוצה להיכנס פנימה ולקחת חלק.

גם במסע לפולין בכיתה יב' רציתי לקחת חלק אבל לא היה להוריי את הכסף לשלם. מן הסתם הילדים מהשכונות העשירות כמו נווה נוי יכלו לצאת למסע. כמובן שמעיין הייתה שם וגם מורן גושן, מושא ההתאהבות המיתולוגי שלי, שניגנה איתי בתזמורת המנדולינות של הקונסרבטוריון, הייתה שם. חגי לא היה במסע, הוא הפך לעד יהוה ונהייה אאוטסיידר מושלם. למורן גושן היה כבר חבר שנה, מעיין כל הזמן הייתה מסתודדת איתה ומצהירה בפני כולם בקולה החלוש, שיהיה לה חבר טייס. החוזרים מן המסע חזרו לבית ספר אפופי הילה מיוחדת, הם ראו משהו שהותיר בהם רושם רב – הם היו שם, מה שהפך אותם בעיני עצמם למיוחדים ומוכנים יותר מכולם לחיים. 

באותו זמן כבר היו רבים מבני מחזורי, אחרי הצו הראשון, הבנים כבר החלו לקבל זימונים לגיבושי סיירות וקורסי טיס. אווירת הנעורים החלה לקבל אופי שונה, רציני יותר, שהעתיד מונח לנו על הכתפיים. מעיין התקבלה כמו רוב הבנות מהכיתה שלי למודיעין, ליחידת 8200. פגשתי אותה כעבור שנתיים כשביקרתי את תומר ששירת במחנה הסודי של היחידה ליד אופקים. הכדור פינג פונג העצום שתמיד ראיתי מהדרך וסקרן אותי היה המקום בו שירתה בתפקיד מאד "סודי ביותר”. היא הייתה קצינה צעירה מלאת חשיבות עצמית. היא אמרה לי שלום נחמד כזה, אפילו נתנה לי נשיקה על הלחי, ושאלה אותי איפה אני משרת. עניתי לה שאני מש"ק חינוך בבסיס "שדה תימן". היא חייכה במבוכה, היא בטח ידעה ששדה תימן משמעו בסיס צבאי של ג'ובניקים, חימושניקים ואפסנאים, ואמרה שהיא צריכה לחזור לעמדה שלה בתוך כדור הפינג פונג. אמרנו ביי והמשכתי לדבר עם תומר שאמר לי "איזה יפה מעיין" והוסיף "יש לה חבר טייס”.

“ולסיכום, רבים רואים בנוסעים לפולין כשליחים של העם, האומה היהודית. אני גאה ושמחה שנפלה בחלקי האפשרות לנסוע לשם, ועוד יותר גאה שיכולתי לנסוע לשם כחלק מייצג מהעם היהודי", סיכמה מעיין בספר המחזור של השכבה שמצאתי בבית הוריי לא מזמן. ואני רק חשבתי לעצמי איך כבר במסע לשחרור באר שבע ויתרתי על תוכניות רומנטיות לגביה - ואיזה אינסטינקטים נהדרים של שורד יש לי.

הליכה בחלום

כשהייתי בן שש נהגתי ללכת מתוך שינה. הסתובבתי בעיניים חצי עצומות באמצע הלילה, בדירת עמידר החדשה-ישנה, ברחוב גוש עציון 3 על 3, שמשפחתי עברה אליה רק שנה לפני, ולבסוף חזרתי למיטה. בוקר אחד אימי מצאה את מגירת הגרביים פתוחה ורטובה מפיפי - לא היה ברור מה קרה. סבתי ביה, נהגה לישון אצלנו בבית בימי שישי ובחגים, היה לה חדר קטן עם מיטה וסיר לילה, כי היא כבר הייתה זקנה מדי להליכות לשירותים באמצע הלילה. ליל שישי אחד, קמתי מהמיטה בעודי בחלומות ילדות תמימים והתקדמתי אל עבר החדר של סבתא, שבימי חול שימש לנו כחדר משחקים. עמדתי מעל מיטתה של סבתי הנוחרת, הפשלתי את המכנסיים והשתנתי עליה. היא התעוררה בבהלה וצעקה בערבית "קונפיטה, קונפיטה, איבנק קא ייבול עלייא" (קונפיטה - השם הערבי של אימי). גם אני התעוררתי, נבהלתי וברחתי לחדר. תעלומת מגירת הגרביים קיבלה פיתרון.
ילדים שוכחים מהר ואני לא הייתי יוצא דופן - שכחתי מהמקרה. היום אני יודע שכשזקנים שוכחים מהר, אבל כנראה שסבתא ביה הייתה יוצאת דופן.
היו לנו בבית שני חדרי שירותים אשר בשבתות אחד היה מואר קבוע ואחד חשוך. ערב שישי אחד, לאחר הארוחה, הייתי צריך לשירותים - החדר המואר היה תפוס והלכתי לצערי לחדר החשוך והמפחיד. התיישבתי על האסלה בלב חושש, אבל לא הייתה ברירה הייתי חייב. ואז שמעתי צעדים כבדים מתקרבים במסדרון. הדלת נפתחה וראיתי את צילה של סבתא ביה. היא נכנסה, היא לא ראתה אותי, הקטן, יושב על האסלה, היא הרימה את השמלה שלה, הפשילה את התחתונים והתיישבה עליי. אחרי 5 שניות של צעקות, מהומה, בהלה ובכי, הסבתא קמה ויצאה מהשירותים ואני נשארתי המום, קפוא על האסלה.
מאז אותו יום לא הלכתי יותר מתוך שינה, הכי רחוק מהמיטה שהגעתי היה נפילות מתוך חלום על הרצפה. מאז אני לא משתין יותר על בני אדם, מקסימום בז להם.

פופרה? זה אופרת פופ - אבל בשבילי זו טרגדיה יוונית...

הזמן חלף, ההכנות לפופרה היו בשיאן – התזמורת של פנחס אופק, כבר ידעה לנגן את כל שירי המחזמר של אנדרו לויד וובר וטים רייס, על נעלי הרקדניות נוצרה שכבה שחורה של אימונים מפרכים, חול פודרה וסוכר מומס של פופאייס מהרחבה ליד הקיוסק של אלברט ואני הסתגלתי למקומי בנגריה אשר התמלאה בדיקטים בצורת פירמידות, דקלים ובית כלא. התפקיד הקבוע שנתנו לי היה לשייף. ואני עובר במהירות עם נייר זכוכית בידי, הלוך ושוב, על חתיכת עץ ארוכה, שייפתי.

גם לחיים בבית הספר הסתגלתי או יותר נכון התרגלתי למקומי כאחד מאותם ילדים שקופים שאף אחד לא שם לב לקיומם. אבל אני הסתכלתי, כמה שהסתכלתי, מאחורי המשקפיים הכבדים עולם שלם של יופי בלתי מושג נוצר ונבנה. יציאות ביום חמישי ל"סקטלנד", ישיבה על הספסל מחוץ ל"גלידה באר שבע" עם כדור פיסטוק בוופל, סרט ופיצה בקניון הנגב, מסיבת בית ריקוד סלואו צמוד ידיים על הכתפיים ידיים על המותניים נשיקה על השפתיים בלי לשון יד בשיער יד מתחת לחולצה, מעיין, מורן, לוטם, בתאל, אושרית אזולאי, הכל התערבב בצורה הגיונית מאחורי המשקפיים שלי. כל יום הייתי בוהה, מביט, מתבונן וחוזר הביתה לגיטרה, לתקליטים ולעולם המופלא שבראתי לעצמי.

שבוע לפני העלאת הפופרה עברה העבודה להיכל התרבות של באר שבע. אולם גדול ומפואר הממוקם ליד המבנה המיוחד של עריית באר שבע בצורת אגרוף מונף לשמיים. החזרות קיבלו תנופה ואני מצאתי את עצמי מוקף בתלמידים בוגרים שכבר היו מנוסים כצוות טכני. התפאורה הוקמה ואני נשלחתי למלא תפקיד חשוב – צוות ה"צוגים". אותם צינורות מתכת עליהם תולים את התפאורה היורדת ועולה בעזרת חבלים ואנשים בעלי גוף כבד. החונך שלי לתפקיד הזה היה שי, נער מכיתה יב' שכבר עשה שלוש פופרות. הוא היה עם שיער ארוך מקורזל ובהיר ועור פנים מחוצ'קן. הוא היה גבוה, גדול שאף אחד לא התעסק איתו והוא היה נחמד אליי. עמדנו על המרפסת הצרה מעל הבמה והוא לימד אותי את סודות המקצוע, קשירות של חבלים, הרמה נכונה של צוג כבד, שליטה על הקיואים של המחזה וגם הוא הראה לי את המבוכים, שבילי התאורה והחדרים הנסתרים מעל האולם של היכל התרבות. 

בתקופת החזרות ראיתי לראשונה את אושרית אזולאי בלבוש של אשת פוטיפר, הייתה לה שמלה עם מחשוף ומעמדת הצוגים הגבוהה הסתכלתי עליה מרוגש ורק חיכיתי יום יום לכניסות שלה לבמה. למדתי כבר את התפקיד ויחד עם שי ביצענו את כל ההורדות וההעלאות בזמן לפי הקיואים ממנהלת הבמה גילה בלאיש שהייתה גם יועצת במקיף א' וגם מפיקה של הפופרה. היינו עוברים ליד חדרי ההלבשה בדרך למעלה ופחדתי לראות את אושרית אשת פוטיפר מפתה אותי במבטיה, פחדתי שהיא תתפוס אותי בוהה לה בציצים. למעלה הייתי מוגן ויכול לבהות בביטחון. למטה גם הסתובב אושרי מכיתה יא' הוא שיחק את יוסף והיה נער חתיך. ראיתי איך אושרית מסתכלת עליו, ראיתי איך כולן הסתכלו עליו. שנאתי את אושרי, לדעתי, הוא היה שחקן גרוע עם קול מעצבן. שבוע החזרות הגיע לסיומו עם החזרה הגנרלית המוצלחת, ערב לפני הפרמיירה, ההתרגשות הייתה גדולה ואושרי ואושרית היו כבר צמודים. 

מכל רחבי העיר הגיעו תלמידים מבתי ספר שונים לצפות בפופרה של מקיף א'. היו הצגות צהריים והיו גם הצגות ערב לקהל הרחב, להורים גאים ואפילו ראש העיר יצחק רגר הגיע להצגת הבכורה. פנחס אופק, האיש והחזון מאחורי ההפקה, היה באקסטזה, רץ ממקום למקום, צועק על שחקנים, רקדנים, נגנים וצוות טכני. מילאנו את התפקיד היטב ואני נהנתי מהמקום הבטוח שלי למעלה שם החלומות על אושרית אזולאי בזרועתיי קיבלו תוקף בניגוד גמור למציאות שלה בזרועתיו של אושרי. הם קיבלו את התשואות, הם קיבלו את ההערצה, הם קיבלו את הזרים - הם היו הגיבורים. הכל היה יכול להימשך במצב הזה מבחינתי עד שקרה משהו שהרס לי את הכל.

בהצגת ערב אחת יומיים לפני הנעילה של המחזמר, עמדתי למעלה מוסתר בחושך, שי השאיר אותי לבד כי היה לו איזה משהו דחוף לעשות. הוא אמר לי שהוא סומך עליי. ההצגה התחילה והגיע הקטע בו אשת פוטיפר נכנסת לבמה ומנסה לפתות את יוסף לשכב עימה. משהו בחשיכה ובסיטואציה האינטימית למעלה יחד עם תנועותיה וקולה של אשת פוטיפר גרם לי לשכוח מהכל ולשלוח את היד לתוך המכנסיים. יד אחת על החבל יד אחת בתוך התחתונים הבאתי ביד למעלה בחושך. נסחפתי ואיבדתי שליטה הסצינה נגמרה, הקיו להחלפת התפאורה ניתן, האורות השתנו, לשבריר שנייה עבר על עמדת הצוגים ספוט. באותו שבריר שנייה מבטה של אושרית אזולאי נחת עליי. באותו שבריר שנייה ראיתי את אשת פוטיפר בוהה בי. התבלבלתי, הוצאתי את היד וניסיתי להתיר את הקשר לצוג של תפאורת בית הכלא אליו נשלח יוסף בסוף הסצינה הזו. לא הצלחתי ושי נכנס במהירות לעמדה וסידר את הכל. הוא ראה את המכנסיים הפתוחים שלי והתחיל לצחוק - “איזה ילד סוטה וחרמן אתה!”. ברחתי למטה ויצאתי מן האולם.

האגרוף של עיריית באר שבע כאילו שינה כיוון ונכנס לי עמוק בבטן. הורדתי את הכיפה מהראש החזקתי אותה ביד ורצתי הבייתה עם דמעות בעיניים. מה אעשה? איך אפשר להמשיך לחיות? אושרית אזולאי ראתה אותי מאונן כשאני מסתכל עליה! מעולם לא הרגשתי מבוייש יותר. העמדתי פני חולה בימים הבאים ולא הגעתי לבית הספר וגם לא להצגות האחרונות של הפופרה. כשחזרתי לבית ספר, כולם רק דיברו על איזה כיף היה בפופרה ואז כשראו אותי התחילו להתלחשש ולצחקק. שי סיפר את הסיפור. אושרית הייתה נבוכה והסיפור הגיע בסופו של דבר, כפי שחששתי כבר באותו ערב המקרה, ליוסי אחיה.

אחרי שיעור במגמת עיבוד עץ, שכבר למדתי לחבב ואפילו להרגיש בטוח בין הנערים טובי הלב והמגוננים, יצאתי לחצר. יוסי אזולאי עמד שם יחד עם סאלי חג'ג', אסף רג'ואן ואליסף קראדי. אסף ניגש אליי ואמר “אסטרו, אני מצטער, ניסיתי כמה שיותר לדבר איתו שיוותר לך אבל הוא לא הסכים ואמר שאתה תחטוף קצת פחות ממשה חדד והחברים שלו ממקיף ה'”. פחדתי. שלושתם תפסו אותי ויוסי ניגש הוריד לי את הכיפה מהראש, נישק אותה והכניס לכיס שלי ואז הוריד לי סטירה שראיתי אחריה כוכבים. המשקפיים שלי נפלו, אסף הרים ושם בצד בדיוק כשיוסי הכניס לי בוקס בבטן שקיפל אותי על הרצפה. בכיתי. יוסי התכופף ואמר “יא זבל, אתה מאונן על אחותי אה. עוד פעם אחת אני שומע שהיית בסביבה של אחותי ואני שובר לך את שתי הידיים יא משקפופר חרמן”. הוא סיים בבעיטה לרגליים שלי עם הרבה חול פודרה שעף על הפנים שלי. הם הלכו ונשארתי שוכב שם. 

הלכתי הביתה עם סימן של יד על הפנים וקצת צולע. על אושרית לא העזתי אפילו לחשוב מאותו יום. התיכון נגמר כשיש לי ברזומה ארבע פופרות כאיש צוות טכני. למדתי לשלוט על עצמי ולא לתת לדמיון לשאת אותי למקומות שיפגעו בי. גם כשגדלתי ובאתי לבקר בבאר שבע אני מתמלא בתחושה מוזרה כשאני עובר ברחוב השלום פינת גוש עציון ליד בית משפחת אזולאי. הפרט האחרון ששמעתי על אושרית הוא שחזרה בתשובה ונהייתה רבנית לאחר שהתחתנה והקימה משפחה עם סאלי חג'ג' אשר מפושע צנום מטיל אימה הפך לרב בנתיבות.