גיל הבגרות

עקצוץ קל מתחת לבית השחי שלי הטריד אותו בבוקרו של יום שני חורפי בבאר שבע. הייתי בן 13 וחצי ושערות הבגרות כבר צמחו שם בין הידיים לגוף. גם חתימת שפם ושערות קטנות החלו להופיע על הסנטר. ידעתי שאלו סימנים שאני הופך אט אט לגבר אבל לא ידעתי איזה צרות יגיעו איתם. כשהגעתי ל"חזון עובדיה", בית הספר היסודי שלי, העקצוץ כבר הפך לתחושת גירוד קשה ואת כל היום העברתי באי נוחות והעברת ידי מתחת בית השחי. רציתי כבר להגיע הביתה, להוריד את החולצה ולראות מה מציק לי שם. מול הראי בבית הרמתי את היד וראיתי נפיחות אדומה בין השערות, הסתכלתי מקרוב וראיתי נקודה בהירה באמצע האדמומיות. נבהלתי וקראתי לאימי, הבליטה תוך זמן קצר קיבלה צורה של גולה והתחילה ממש לכאוב. כבר ידעתי מה זה חצ'קון – הראשון הופיע על הפנים שלי חודשים ספורים קודם לכן ולעוד כמה ילדים כבר היו כמה. את שלי גיליתי יום חג אחד, אחרי שאכלתי צלעות כבש על האש – שנים האשמתי את הכבש בחצ'קונים. הגולה מתחת בית השחי נראתה כמו חצ'קון עצום.

הלכתי עם אמא שלי לד”ר גוסיס, רופאת המשפחה בקופת חולים וינגייט, היא הסתכלה, בחנה מקרוב, נגעה ופסקה כשהיא מסתכלת על אימי – לילד יש אבצס או פרונקל, זה דלקת שנוצרת לפעמים מתחת לשערות. היא רשמה לי "אוגמנטין" 600 מ"ג, כדורי אנטיביוטיקה מאד חזקה בגודל שממש התקשיתי לבלוע, ואמרה לי לא לגרד וכשזה ייפתח לחטא היטב. זה היה הפרונקל הראשון שלי. הוא היה גדול, כואב והגיר כל כך הרבה נוזל סמיך וצהבהב. למזלי הוא התחבא מתחת בית השחי. 

עברו כמה שבועות והתחלתי להרגיש עקצוץ על הסנטר – ניסיתי להתעלם אבל תוך זמן קצר הופיעה בליטה שהתפתחה לגולה ענקית. הפרונקל השני הפציע ויצר אקסטנציה מחרידה לסנטר שלי. התביישתי ללכת לבית הספר עם החצ'קון הענקי ביותר בעולם. שוב הלכתי לד”ר גוסיס ושוב קיבלתי אוגמנטין. הפעם הרופאה המליצה לבלוע גם שמרי בירה בטבליות כדי למנוע עוד פרונקלים בעתיד. בכל זאת הייתי חייב ללכת לבית הספר. המבטים היו מרוכזים על הסנטר העצום שלי. הייתי מבוייש ולא דיברתי עם אף אחד, חיכיתי לרגע בו אגיע הביתה, אעמוד מול הראי ואתייחד עם הצרה שלי.

הפרונקל השני התפוצץ כדרכם של פרונקלים, עברו עוד שבועות מספר והופיע שלישי בצד השני של הסנטר. הסיפור חזר על עצמו – אנטיביוטיקה, מבוכה ומוגלה נוזלת. שמרי הבירה לא עזרו והתחלתי להתייאש מהחיים. החיים החברתיים שלי, אשר ממילא לא היו משמעותיים, התדרדרו עוד יותר. החברים התרחקו, להם היו חצ'קונים רגילים פה ושם, לי היו מפלצות על הפנים.

גם השלישי עבר לו ונכנסתי לאופטימיות שזהו יותר לא יהיו. השקעתי את זמני בלנסות להתקרב לבת אל שדווקא התייחסה אליי יפה אבל התקרבה יותר לאסף רג'ואן. היינו יושבים יחד ומקשיבים בריפיט ל"אנפורגיבן" של מטאליקה, למדתי אפילו לנגן את השיר בשבילה על הגיטרה – זה היה מוצלח חוץ מהסולו הקשה. הסתובבנו הרבה ביחד והתנדנדנו בשעת לילה מאוחרת בגינת המעפילים ליד הבית שלה. הייתי מאוהב בה. אבל בגופי קיננה מפלצת שלא נחה ועקצוץ רביעי במספר הופיע – הפעם מעל עיני הימנית בשולי הגבה. בבוקר קמתי עם קרן ענקית ואדומה מעל העין. זה הלך וגדל ובקושי כבר יכולתי לפתוח את העין. אימי לקחה אותי לרופאה ששלחה אותנו מייד לחדר מיון – הסכנה שהדלקת תתפשט לעין הייתה גדולה.

נסענו במונית לחדר המיון, את משקפיי העבים כבר לא יכולתי להרכיב בגלל החיכוך הכואב עם הפרונקל, את הדרך הקצרה ראיתי במעורפל נאנק מכאבים. בחדר המיון, בחן את הפרונקל רופא עיניים ואמר שצריך לפתוח ולנקז בהקדם כי יש סכנה שהזיהום יעבור הלאה ואתעוור בגללו. שכבתי על כיסא ב45 מעלות והרופא הזריק לי חומר הרדמה מקומי בארבע נקודות סביב הגולה. הוא פתח אותו עם סכין קטן וניקז עם מזרק את המוגלה מבפנים. ראיתי את החומר הצהבהב בתוך המזרק והתפלצתי על הכיסא. הרופא אמר לי שהוא מכניס לי חתיכת פד קטנה לתוך החלל שנותר מעל עיני ושאבוא ביומיים הקרובים להחליף. הוא כיסה את עיני בתחבושת ונשלחתי הביתה.

רצוץ וכואב הסתכלתי על עצמי עם עין אחת בראי, נמאס לי מהחיים, נמאס לי מהפרונקלים. אחרי יומיים של החלפת פד מעל העין, הרופא שלח אותי הביתה עם תחבושת רק מעל הפצע ונתן לי חומר למרוח מסביב ובפנים. לא כל כך הבנתי מה זה בפנים עד שהורדתי את התחבושת וראיתי לזוועתי חור בקוטר של סנטימטר מעל העין שלי. בגועל רב, עם מקל אוזניים, מרחתי במשחה את החור מבפנים ומבחוץ וכיסיתי בתחבושת. ישבתי בחדר לבד והפעלתי את הטייפ. אנפורגיבן של מטאליקה היה כמובן בפנים. אחרי שבוע החור נסתם ונשארה צלקת שהלכה וקטנה ככל שהתבגרתי.

ככה פתחתי את שנות ההתבגרות שלי, עם מתקפת פרונקלים. זו הייתה התחלה מבשרת רעות לעוד שנים של ביקורים תכופים בבתי חולים – מבעיות הנשימה שלי שהובילו לניתוחים להוצאת הפוליפים, השקדים ושבירת עצמות במנהרות האף שלי, דרך החור ברשתית שרופא העיניים גילה אצלי וסתם וצרב באמצעות קרן לייזר כואבת ועד התוספתן שיום אחד החליט שנשבר לו והוא צריך לעוף מהגוף שלי. אבל שום דבר מהאירועים המכאיבים הללו לא היה קרוב אפילו לתחושת הייאוש שהפרונקלים נטעו בי. בתיכון הגיעו החצ'קונים הרגילים שלמזלי לא היו רבים, אם כי נראיתי מגוחך גם בלעדיהם – צרות אחרות, בואו נגיד, רגשיות יותר הופיעו...