חיים כהן גדול

אחד הפחדים הכי גדולים שלי כילד היה שיום אחד ייבנה בית המקדש השלישי.
“אתה קדוש, חיים", אמר לי יום אחד הרב של בית הספר הממלכתי-דתי 'חזון עובדיה' בבאר-שבע, “ויום אחד, כשיגיע המשיח, אתה תהיה איש גדול בישראל, הכי קרוב לשרת את אלוהים", הוסיף בעודו צובט את לחיי עד שהייתה מאדימה. הייתי בן שתים-עשרה וחצי, מתקרב יותר מדי במהירות לגיל מצוות. גיל אשר ממנו חששתי, על כל החובות החדשים הנלווים אליו מבחינתו של ילד, שבינינו ואל תגלו לאף אחד, לא סבל את אלוהים מהרגע ששמע עליו.

נחשבתי לאחד המוחות המבטיחים של החינוך הדתי-לאומי בשכונה, השאלות והתקוות לגבי המשך לימודיי אחרי היסודי היו בעיצומם, אבל לא היה ספק - ישיבה תיכונית או ישיבה צבאית, העיקר שאוכל להתגדל ולהתגבר בתורה ולהפוך תלמיד חכם. “אתה תוכל להמשיך לנגן על הגיטרה וללמוד באקדמיה בירושלים אם תלך ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'", הציעה בנחמה המנהלת של הבית ספר, כאשר תהיתי מה יהיה עם לימודי המוזיקה שלי. ואני נחרדתי מהמחשבה שהדירה שינה מעיניי שהנה עוד רגע הופכים אותי לחרדי. לפחות שלוש פעמים השחתתי את זרעי לשווא עד שנרדמתי, מדי לילה.

גם הרב בתלמוד תורה, שאבא שלי הכריח אותי לפקוד כל יום אחר הצהריים, במקום לשחק עם חברים מהשכונה או לצפות ברובוטריקים, הכין אותי היטב, כבר מזה כמה שנים. כשהייתי מאחר לשיעור, הוא כמעט היה תולש לי את האוזן. כשציחקקתי בזמן קריאה במשניות, הוא הכה על גב כף ידי עם סרגל העץ שלו. "הכל מאהבת הבורא" ו"חוסך שבטו שונא בנו", אמר רבי ישראל לבוש השחורים עם הזקן החום והמדובלל. לפעמים גם היה יושב איתי לבד ומספר לי על בגדיו של הכהן הגדול ועל האפוד המפואר והחושן עשוי הזהב עם שנים-עשר אבני החן המסמלות את שנים-עשר שבטי ישראל. את שמונת או תשעת ילדיו, אגב, הייתי רואה מסתובבים פה ושם, מחטטים בפחי זבל, זבי חוטם ומוזנחים.

אחרי הבר מצווה נוספה עוד מעמסה מעיקה על חיי - הייתי צריך להגיע מוקדם מדי בוקר לתפילת שחרית. עוד יותר גרוע, הייתי צריך פעמיים בשבוע, בהיותי הכהן היחיד בגיל מצוות, לפתוח את הקריאה בספר התורה וגם אוי אבוי לעמוד מתחת לטלית ליד ארון הקודש ולברך בקול רם את ברכת הכוהנים. התפקיד הזה היה נורא ומביך לילד ביישן כמוני ואפילו פעם אחת העזתי לומר שאני לא מעוניין לעשות אותו. נעניתי בתמיהה: “כיצד אתה לא מבין כמה שהשם שלך והייחוס שלך מובחר", אמר רב בית הספר, “אתה כהן וכשייבנה בית המקדש אתה תשרת בקודש והעם יכבד אותך במנחות וקורבנות כל הזמן".
עוד הוא ניסה להלהיב אותי עם הבגדים היפים שאלבש בתור כהן ושאם אהיה ממש גדול בתורה ואוהב את אלוהים יותר מכל אפילו יכול להיות שאהיה הכהן הגדול, שזה הבן אדם הכי חשוב, שיש לו קשר ישיר עם אלוהים והיחיד שיכול להיכנס לקודש-הקודשים בבית המקדש. אני מבחינתי ממש פחדתי שהמשיח יגיע ואז לא תהיה טלוויזיה ותוכניות הילדים והנוער ורובוטריקים ומקרון 1, כי כל הגויים שעושים אותן ייעלמו כי ככה כתוב. האמת היא שיותר מכל בתור ילד מתבגר, שעסוק כל היום בהתענגות על זקפות לא רצויות ומלאות אשמה, נחרדתי מהמחשבה שכל הנעים הזה ייגמר ואני אצטרך להתעסק עם דם וכל מיני חיות על האש בבית המקדש. ובראש שלי רק חשבתי - איך לעזאזל אני מצליח לשנות כיוון וללכת ללמוד בבית ספר תיכון חילוני.

הצלחתי במאמצים לשכנע את הוריי להסכים. אמרתי שאמשיך לחבוש כיפה ולהיות דתי אפילו בבית ספר חילוני, שאמשיך ללכת לבית הכנסת וכו'.. וזה עבד. נרשמתי למקיף עירוני א' באר שבע. את הפרצופים המאוכזבים של הרב, של יועצת בית הספר ושל המנהלת, כאשר שמעו שלא אמשיך לישיבה, אנצור לעד על לוח ליבי. לאט לאט גם נעלם הפחד שלי מהמשיח ומבית המקדש. אבל נראה לי שמשהו מהכהן הגדול בכל זאת עבר לי דרך הDNA המיוחס שלי - אני חולה על בגדים יפים ועל אבני חן מנצנצות ואני מת על זה שלפעמים מביאים לי מנחות ואני מרגיש מיוחדת.