כשהייתי בן שש נהגתי ללכת מתוך שינה. הסתובבתי בעיניים חצי עצומות באמצע הלילה, בדירת עמידר החדשה-ישנה, ברחוב גוש עציון 3 על 3, שמשפחתי עברה אליה רק שנה לפני, ולבסוף חזרתי למיטה. בוקר אחד אימי מצאה את מגירת הגרביים פתוחה ורטובה מפיפי - לא היה ברור מה קרה. סבתי ביה, נהגה לישון אצלנו בבית בימי שישי ובחגים, היה לה חדר קטן עם מיטה וסיר לילה, כי היא כבר הייתה זקנה מדי להליכות לשירותים באמצע הלילה. ליל שישי אחד, קמתי מהמיטה בעודי בחלומות ילדות תמימים והתקדמתי אל עבר החדר של סבתא, שבימי חול שימש לנו כחדר משחקים. עמדתי מעל מיטתה של סבתי הנוחרת, הפשלתי את המכנסיים והשתנתי עליה. היא התעוררה בבהלה וצעקה בערבית "קונפיטה, קונפיטה, איבנק קא ייבול עלייא" (קונפיטה - השם הערבי של אימי). גם אני התעוררתי, נבהלתי וברחתי לחדר. תעלומת מגירת הגרביים קיבלה פיתרון.
ילדים שוכחים מהר ואני לא הייתי יוצא דופן - שכחתי מהמקרה. היום אני יודע שכשזקנים שוכחים מהר, אבל כנראה שסבתא ביה הייתה יוצאת דופן.
היו לנו בבית שני חדרי שירותים אשר בשבתות אחד היה מואר קבוע ואחד חשוך. ערב שישי אחד, לאחר הארוחה, הייתי צריך לשירותים - החדר המואר היה תפוס והלכתי לצערי לחדר החשוך והמפחיד. התיישבתי על האסלה בלב חושש, אבל לא הייתה ברירה הייתי חייב. ואז שמעתי צעדים כבדים מתקרבים במסדרון. הדלת נפתחה וראיתי את צילה של סבתא ביה. היא נכנסה, היא לא ראתה אותי, הקטן, יושב על האסלה, היא הרימה את השמלה שלה, הפשילה את התחתונים והתיישבה עליי. אחרי 5 שניות של צעקות, מהומה, בהלה ובכי, הסבתא קמה ויצאה מהשירותים ואני נשארתי המום, קפוא על האסלה.
מאז אותו יום לא הלכתי יותר מתוך שינה, הכי רחוק מהמיטה שהגעתי היה נפילות מתוך חלום על הרצפה. מאז אני לא משתין יותר על בני אדם, מקסימום בז להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה