קול הנגב

בין השנים 95-96 היו לי 2 דיסקים באוסף - האוסף האדום והאוסף הכחול של קוקה קולה.
בקיץ של שנת 96 התחלתי לעבוד בתחנת הרדיו "קול הנגב" ליד קופת חולים כללית הגדולה בבאר שבע. תוך זמן קצר מוניתי לאחראי התקליטיה - חדר קטנטן עם כ150 דיסקים, רובם סינגלים. גם שם שכנו אחר כבוד 2 האוספים של קוקה קולה. אני זוכר את אלה גוטמן, יאיר נגיד ועוד תקליטנים מפורסמים מבאר שבע באים לשדר תוכניות. הסתכלתי עליהם בהערצה - זה מה שרציתי לעשות כשאגדל, רדיו. אני זוכר את צ'יקו הקוסם מגיש תוכנית עם חידון נושא פרסים. אף אחד מהם לא השתמש בתקליטיה שלי. רק ניסים קינן, כתב קול ישראל בדרום, האמין ביכולות שלי ונתן לי לערוך את תוכנית הבוקר שלו. השבועות עברו ואני קודמתי בזכות הקשר הטוב עם ניסים קינן להגיש ספיישל על אריק איינשטיין. בקול עייף ואדיש דיברתי אל המיקרופון באולפן ואנשים התקשרו לתוכנית כדי לאחל ד"ש לבן החייל שלהם שבכלל לא נמצא באיזור השידור של "קול הנגב". כל זמן עבודתי בתחנה החזיקה אותי התקווה שניסים קינן יתקשר לדלית עופר וידאג לי לפרוטקציה בגלי צה"ל. לניסים קינן הייתה עוזרת בשם אופירה אסייג שהתעניינה בספורט וכולם ריכלו שיש לה רומן עם קינן הנשוי - עליי בכל אופן היא לא זרקה מבט, למרות שהגנתי עליה בחירוף נפש מול הסיפורים האיומים אודותיה.  רגע השיא שלי בתחנת הרדיו היה כאשר ביקשו ממני להתקשר לברי סחרוף ולהקליט אותו אומר משהו על נהיגה זהירה. התקשרתי בסביבות 10 בבוקר, קול צרוד ומוכר עונה לטלפון. בגמגום ניסיתי להסביר לברי סחרוף מי אני ומה אני רוצה. "שנייה רגע, חכה על הקו אני הולך להביא את הקפה", אמר ברי. חיכיתי על הקו והוא לא חזר. הגיבור שלי שכח אותי על הקו. את הכסף על ניהול התקליטיה מעולם לא קיבלתי מרשות השידור והפרוטקציה של ניסים קינן לא הכניסה אותי בשום אופן לגלי צה"ל.
אין לי פואנטה לסיפור הזה, חוץ מהנחמה שנוסטלגיה מעוררת בי, והאוסף הזה, בעריכת סמדר שיר, שהוא מופת לטעם רע. טוב אולי חוץ מפאלפ והקרדיגנס.

יום שישי בפורום

היום של התקוות, היום של ההבטחות, היום של היציאה השבועית לפורום בבאר שבע - יום שישי הגיע סוף סוף. יום לפני הגעתי הביתה, אחרי עוד שבוע מתסכל בחברת 60 בנות, מבסיס "מחוה אלון" בצפון שם הייתי בעיצומו של קורס חוי"ה, אשר הגיע כמעט לסופו המיוחל בו הפכתי למש"ק חינוך בצה"ל. הייתי עייף מדי ליציאה למסיבת החמשוש חיילים בפורום ושמרתי כוחות ליום המחרת.

ישבתי בתפילת יום שישי בבית הכנסת הטוניסאי משועמם כרגיל ורק חיכיתי לרגע בו אגיע הביתה לארוחה ואחר כך אתארגן ליציאה. בתום הארוחה המשפחתית התחלתי את הטקס הקבוע בו הורדתי את הכיפה, לבשתי את הג'ינס הבהיר, נעלתי את נעלי הדוקטור מרטינס הכחולות והוספתי את חולצת הטי שירט השחורה עם הדפס הפריזמה הצבעונית מדארק סייד אוף דה מון להשלמת הלוק. נעמדתי מול המראה וריססתי דיאודורנט של אדם על בתי השחי שלי. התגלחתי והשארתי כרגיל טיפה זיפים מתחת לשפה התחתונה. מרחתי על שערי כמות יפה של ג'ל שוורץ ומשכתי אחורה לקוצים קטנים ושובבים. השפרצתי סי קיי 1 על הצוואר והייתי מוכן ליציאה. הסתכלתי על עצמי והייתי מרוצה. דבר אחד היה חסר לי להיכנס לאווירה - הפשלתי מכנסיים לקחתי את הסבון נקה 7 ומרחתי קצת על הידיים, התיישבתי על שפת האמבטיה והתחלתי לאונן כשבראשי מלכת היופי של באר שבע לשנת 1998.

כרגיל בימי שישי הלכתי להיפגש עם חברים בבית של מיקי וחנן. תומר, פיני ומשה הגיעו מצד הבנים, לימור וליאת האחיות היפות הגיעו מצד הבנות. הייתי מאוהב בשתיהן אבל יותר בלימור. התוכנית שלהן הייתה שאשנה את שמי לדניאל, כי חיים זה לא שם משהו. שתינו קצת והקשבנו ללהיט דונט ספיק של נו דאוט. אחר כך יצאנו להליכה הארוכה לשתות קפה הפוך ב"פוקו-לוקו" בעיר העתיקה. היה מאד משעמם שם עד שהגיע הרגע המתאים להתחיל בצעידה לפורום, שהיה בעמק שרה באיזור התעשייה של העיר.

אחרי הליכה של חצי שעה הגענו למועדון. התור בכניסה היה ארוך והסלקטורית הייתה קשוחה אבל נכנסנו. מועדון גדול עם כמה חללים, לייזרים צבעוניים מכל כיוון, פליקרים מסנוורים, עשן ממכונות וסיגריות ומוסיקת להיטי דאנס בביפיאם גבוה התנגנה בעוצמה.מעל הכל רקדו באקסטזה רקדניות בתחתוני עור בתוך כלובים שנתלו מן התקרה. הזמנתי שנדי ב17 שקל מהברמנית ותוך שלושה שלוקים התחלתי להרגיש יותר ביטחון. הלכתי לרקוד והצטרפתי ללימור על הרחבה, ברקע התנגן שיר שאהבתי של גאלה. עשיתי את הצעדים המוזרים שלי לאותה תקופה ככה עם הידיים למעלה כן כאלה וגם העזתי להזיז קצת את התחת. מסביב הסתכלו עליי מוזר אבל המשכתי לרקוד עם חיוך על הפנים. התקרבתי ללימור והצעתי לה בפעם הראשונה בחיי אם אפשר להזמין אותה לשוט. היא הסכימה. על הבר הקפצנו טקילה עם ספרייט ומייד נגסנו בפלח לימון. בדרך חזרה לריקודים היא החזיקה לי את היד. התרגשתי. רקדנו עוד מחייכים ואז לפתע היא התחילה להשתעל. אחותה ניגשה אליה לראות מה קורה. היה לה התקף אסטמה והן יצאו החוצה לקחת שאיפת ונטולין.

הן לא חזרו ואני נותרתי לבד במועדון כי גם את שאר חבריי לא ראיתי יותר. המוסיקה המשיכה ומסביבי המוני צעירים רוקדים, הייתי כבר שיכור ממש אחרי עוד שוט של טקילה וניסיתי לחייך למישהי ולרקוד לידה. ואז בא החבר שלה. אני כבר לא זוכר הרבה מאותו ערב אבל אני זוכר שראיתי כוכבים בעיניים מהסטירה שהוא נתן לי. הלכתי הביתה, מרחק של שני קילומטר דרך חול פודרה ואספלט שמנוני, עצוב וכואב. עוד יום של תקוות התברר כיום של אכזבות.

גיל הבגרות

עקצוץ קל מתחת לבית השחי שלי הטריד אותו בבוקרו של יום שני חורפי בבאר שבע. הייתי בן 13 וחצי ושערות הבגרות כבר צמחו שם בין הידיים לגוף. גם חתימת שפם ושערות קטנות החלו להופיע על הסנטר. ידעתי שאלו סימנים שאני הופך אט אט לגבר אבל לא ידעתי איזה צרות יגיעו איתם. כשהגעתי ל"חזון עובדיה", בית הספר היסודי שלי, העקצוץ כבר הפך לתחושת גירוד קשה ואת כל היום העברתי באי נוחות והעברת ידי מתחת בית השחי. רציתי כבר להגיע הביתה, להוריד את החולצה ולראות מה מציק לי שם. מול הראי בבית הרמתי את היד וראיתי נפיחות אדומה בין השערות, הסתכלתי מקרוב וראיתי נקודה בהירה באמצע האדמומיות. נבהלתי וקראתי לאימי, הבליטה תוך זמן קצר קיבלה צורה של גולה והתחילה ממש לכאוב. כבר ידעתי מה זה חצ'קון – הראשון הופיע על הפנים שלי חודשים ספורים קודם לכן ולעוד כמה ילדים כבר היו כמה. את שלי גיליתי יום חג אחד, אחרי שאכלתי צלעות כבש על האש – שנים האשמתי את הכבש בחצ'קונים. הגולה מתחת בית השחי נראתה כמו חצ'קון עצום.

הלכתי עם אמא שלי לד”ר גוסיס, רופאת המשפחה בקופת חולים וינגייט, היא הסתכלה, בחנה מקרוב, נגעה ופסקה כשהיא מסתכלת על אימי – לילד יש אבצס או פרונקל, זה דלקת שנוצרת לפעמים מתחת לשערות. היא רשמה לי "אוגמנטין" 600 מ"ג, כדורי אנטיביוטיקה מאד חזקה בגודל שממש התקשיתי לבלוע, ואמרה לי לא לגרד וכשזה ייפתח לחטא היטב. זה היה הפרונקל הראשון שלי. הוא היה גדול, כואב והגיר כל כך הרבה נוזל סמיך וצהבהב. למזלי הוא התחבא מתחת בית השחי. 

עברו כמה שבועות והתחלתי להרגיש עקצוץ על הסנטר – ניסיתי להתעלם אבל תוך זמן קצר הופיעה בליטה שהתפתחה לגולה ענקית. הפרונקל השני הפציע ויצר אקסטנציה מחרידה לסנטר שלי. התביישתי ללכת לבית הספר עם החצ'קון הענקי ביותר בעולם. שוב הלכתי לד”ר גוסיס ושוב קיבלתי אוגמנטין. הפעם הרופאה המליצה לבלוע גם שמרי בירה בטבליות כדי למנוע עוד פרונקלים בעתיד. בכל זאת הייתי חייב ללכת לבית הספר. המבטים היו מרוכזים על הסנטר העצום שלי. הייתי מבוייש ולא דיברתי עם אף אחד, חיכיתי לרגע בו אגיע הביתה, אעמוד מול הראי ואתייחד עם הצרה שלי.

הפרונקל השני התפוצץ כדרכם של פרונקלים, עברו עוד שבועות מספר והופיע שלישי בצד השני של הסנטר. הסיפור חזר על עצמו – אנטיביוטיקה, מבוכה ומוגלה נוזלת. שמרי הבירה לא עזרו והתחלתי להתייאש מהחיים. החיים החברתיים שלי, אשר ממילא לא היו משמעותיים, התדרדרו עוד יותר. החברים התרחקו, להם היו חצ'קונים רגילים פה ושם, לי היו מפלצות על הפנים.

גם השלישי עבר לו ונכנסתי לאופטימיות שזהו יותר לא יהיו. השקעתי את זמני בלנסות להתקרב לבת אל שדווקא התייחסה אליי יפה אבל התקרבה יותר לאסף רג'ואן. היינו יושבים יחד ומקשיבים בריפיט ל"אנפורגיבן" של מטאליקה, למדתי אפילו לנגן את השיר בשבילה על הגיטרה – זה היה מוצלח חוץ מהסולו הקשה. הסתובבנו הרבה ביחד והתנדנדנו בשעת לילה מאוחרת בגינת המעפילים ליד הבית שלה. הייתי מאוהב בה. אבל בגופי קיננה מפלצת שלא נחה ועקצוץ רביעי במספר הופיע – הפעם מעל עיני הימנית בשולי הגבה. בבוקר קמתי עם קרן ענקית ואדומה מעל העין. זה הלך וגדל ובקושי כבר יכולתי לפתוח את העין. אימי לקחה אותי לרופאה ששלחה אותנו מייד לחדר מיון – הסכנה שהדלקת תתפשט לעין הייתה גדולה.

נסענו במונית לחדר המיון, את משקפיי העבים כבר לא יכולתי להרכיב בגלל החיכוך הכואב עם הפרונקל, את הדרך הקצרה ראיתי במעורפל נאנק מכאבים. בחדר המיון, בחן את הפרונקל רופא עיניים ואמר שצריך לפתוח ולנקז בהקדם כי יש סכנה שהזיהום יעבור הלאה ואתעוור בגללו. שכבתי על כיסא ב45 מעלות והרופא הזריק לי חומר הרדמה מקומי בארבע נקודות סביב הגולה. הוא פתח אותו עם סכין קטן וניקז עם מזרק את המוגלה מבפנים. ראיתי את החומר הצהבהב בתוך המזרק והתפלצתי על הכיסא. הרופא אמר לי שהוא מכניס לי חתיכת פד קטנה לתוך החלל שנותר מעל עיני ושאבוא ביומיים הקרובים להחליף. הוא כיסה את עיני בתחבושת ונשלחתי הביתה.

רצוץ וכואב הסתכלתי על עצמי עם עין אחת בראי, נמאס לי מהחיים, נמאס לי מהפרונקלים. אחרי יומיים של החלפת פד מעל העין, הרופא שלח אותי הביתה עם תחבושת רק מעל הפצע ונתן לי חומר למרוח מסביב ובפנים. לא כל כך הבנתי מה זה בפנים עד שהורדתי את התחבושת וראיתי לזוועתי חור בקוטר של סנטימטר מעל העין שלי. בגועל רב, עם מקל אוזניים, מרחתי במשחה את החור מבפנים ומבחוץ וכיסיתי בתחבושת. ישבתי בחדר לבד והפעלתי את הטייפ. אנפורגיבן של מטאליקה היה כמובן בפנים. אחרי שבוע החור נסתם ונשארה צלקת שהלכה וקטנה ככל שהתבגרתי.

ככה פתחתי את שנות ההתבגרות שלי, עם מתקפת פרונקלים. זו הייתה התחלה מבשרת רעות לעוד שנים של ביקורים תכופים בבתי חולים – מבעיות הנשימה שלי שהובילו לניתוחים להוצאת הפוליפים, השקדים ושבירת עצמות במנהרות האף שלי, דרך החור ברשתית שרופא העיניים גילה אצלי וסתם וצרב באמצעות קרן לייזר כואבת ועד התוספתן שיום אחד החליט שנשבר לו והוא צריך לעוף מהגוף שלי. אבל שום דבר מהאירועים המכאיבים הללו לא היה קרוב אפילו לתחושת הייאוש שהפרונקלים נטעו בי. בתיכון הגיעו החצ'קונים הרגילים שלמזלי לא היו רבים, אם כי נראיתי מגוחך גם בלעדיהם – צרות אחרות, בואו נגיד, רגשיות יותר הופיעו...