בחצר האחורית של בית הכנסת ״צלאת אל מנזל״ בשכונה ג׳, באר שבע, קרו דברים איומים. דבר אחד שקרה השפיע על חיי בצורה שנוכחת בהווה שלי. הסיפור שלי עם חתולים.
3 חתולים מלווים אותי מזה שמונה-תשע שנים - קימי הטריקולור המופרעת, קוזי האלפא מייל השחור והרגיש וקוסטה הג׳ינג׳י המופנם וחסר הביטחון. את קימי וקוסטה אספתי מהרחוב כשהיו גורים מהלכים, את קוזי אספתי כשהיה בן יומיים-שלושה. אחרי לילה של יללות קטנות מצאתי בחצר האחורית של הבית ברחוב לונץ, גור בגודל כף יד מוטל על הרצפה עטוף בפרחים צהובים קטנים שנשרו מן העץ. אספתי אותו האכלתי אותו והתחלתי בתהליך המתיש של הישרדותו של גור קטן. כמו אמא הייתי סביבו במשך יממות, עזרתי לו לחרבן ולהשתין. קראתי לו קוזי על שם קוזימודו, כי ראשו היה רפוי ונטוי והוא נראה מסכן. קוזי גדל, על אף שכל מי שראה אותו אמר שלא ישרוד, והפך לחתול פרוותי ואצילי. היו גם כמה אורחים לזמן מוגבל. היה את אנטון שחלש גם על בית השכנים וגילינו שהם קוראים לו ארקדי. והיה את גארפילד החתול הקשיש של דנה, שידע לדבר כל כך יפה, אשר העביר איתי את שנותיו האחרונות ובידיי נשם את נשימותיו האחרונות. מאז שהחתולים אצלי הם אלו הקובעים, כמעט באופן מוחלט את גורלי. אם יש דבר כזה, גורל.
יום שבת אחד , הייתי בן שבע, הסתובבתי בממלכת החצר האחורית של בית הכנסת ושמעתי יללה קטנה וחרישית. חיפשתי ומצאתי בין העשב הירוק הגבוה ליד החומה, גור חתולים שחור קטנטן, עיניו עדיין לא נפתחו, יללותיו כמעט לא נשמעו. הרמתי אותו וישר זרקתי, הרמתי שוב ושוב שמטתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה נגעתי בחתול. אבל לא הפעם הראשונה בה אני שומע על חתול שחור.
לידי מצאתי מקל של מטאטא, לקחתי בידיים והתחלתי להכות את גור החתולים שהיה מוטל על העשבים, זוחל, פותח את פיו הקטן להוציא יללה. הכאתי אותו עד שהוא עצר לגמרי ומת. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכחתי במוות והרגשתי את עוצמתו. השלכתי את הגור מעל החומה ונכנסתי אפוף תחושה מוזרה לבית הכנסת לתפילת ערבית.
אחרי כמה זמן אחותי הביאה לבית חתול שחור של איזה חבר, קראו לו פיס, יעני שלום. הוא היה נחמד ואהבתי לשחק אתו. אני לא זוכר אם הוא הזכיר לי את הגור השחור. אולי עדיין לא עשיתי אבחנה מלאה בין גור חתולים זוחל וקטן לחתול בוגר מהלך. עבר עוד זמן מה והגיעה לבית חואנה, חתולה סיאמית שנקשרתי אליה מאד. היא הייתה חתולה מיוחדת, שמבקשת לצאת מהבית ואז יוצאת לטיול בחוץ עד שהייתה נעמדת חזרה ליד הדלת ומבקשת להיכנס. יום אחד היא נעלמה ולא מצאנו אותה. אחרי שנים סיפרו לי שקרוב משפחה בשם אלפרד מצא אותה דרוסה על הכביש והעדיפו לא לספר לנו כדי לא לצער אותנו. לחואנה היו כמה לידות, היא הביאה לעולם את לבנית הנכה שהייתה נוקעת את הרגליים בקפיצות מספה נמוכה. לבנית הייתה עם עין אחת כחולה ואחת ירוקה חומה, היא נהגה לינוק מחואנה גם כשהיו גורים חדשים. חואנה הביאה גם את היצ׳קוק ועוד גורה שאיני זוכר את שמה, שנלקחו לקיבוץ של אחותי. אהבתי להסתכל עליה מטפלת בגורים, מיניקה ומלקקת אותם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הגור השחור בה החזקתי בידיי גור חתולים. הפעם ליטפתי אותם ונישקתי.
היה לי ריק בלי חתולים סביבי, החלטתי לגשת לצער בעלי חיים להביא לי חתול. ביקשתי רשות וקיבלתי. קניתי עשר שקיות חלב והתחלתי לצעוד איתן לקצה השני של באר שבע. נכנסתי לחצר מלאה בכלבים, אשה זקנה שקצת הפחידה אותי, הכניסה וליוותה אותי דרך כל הכלבים שגם מהם פחדתי. הגענו לכלוב לא גדול באמצע, כמה חתולים מפוחדים מכל המולת הנביחות יושבים ורועדים בתוכו. הסתכלתי ובחרתי את הגור הראשון שראיתי, רציתי לעשות את זה מהר כי המקום הלחיץ אותי, לא התעכבתי לבחון את שאר החתולים. הזקנה הבטיחה לי שהוא זכר. הלכתי משם מהר ובתיק שלי גור חמוד בצבעי אפור שחור לבן.
קראתי לו היצ׳קוק, טיפלתי בו והאכלתי אותו. יום אחד הוא גילה שאפשר לטפס לגג לתפוס יונים. ואז התחיל סיפור חוזר בו הוא מטפס, אני משתחל דרך חלון קטן בחדר השירותים ומטפס בין שמיים לארץ על הגג, להחזיר את היצ׳קוק שלא יודע לחזור. הוחלט לסרס אותו כי הוא כבר גדל. הוטרינר סיפר אחרי הניתוח שהחתול הוא בעצם חתולה והיא הייתה בתחילת הריון. הוא עיקר אותה ושיניתי את שמה להיצ׳י. היא המשיכה לטפס על הגג ואני המשכתי לטפס אחריה ולהחזיר אותה. מאז שהיצ׳י הייתה גורה היא נהגה לינוק מאחת הפטמות שלה, פשוט לשכב שעה ולמצוץ. היא המשיכה באובססיה הזו עד יומה האחרון.
סנואו, החתול הפרסי הפרוותי, היה מתנה של אחותי לחבר שלה. יום אחד הוחלט שהוא עובר אלינו. הוא והיצ׳י הפכו לחברים טובים עם עליות ומורדות. שניהם מתו בגיל מאוחר,סנואו ממחלה והיצ׳י מזקנה, כשאני כבר גרתי בתל אביב עם חתוליי הנוכחים.
כל יללה קטנה, כל גור שאני רואה, כל חתול שאני פוגש ברחוב או בבתים של אחרים, כל דבר שקשור בחתול מעורר אצלי איזה רגש מובחן של עצב מעורבב בשמחה ורצון בלתי נשלט ללטף לאמץ לאהוב. 28 שנים עברו מאז רצחתי במו ידיי הקטנות חתול זעיר וחסר ישע. הוא עדיין מבקר אצלי בחלומות החתול. כשאני רואה את קוזי השחור, כמעט כל פעם הוא יזכיר לי את הגור השחור ללא השם. הגור המת מביט עליי בעיניו הסגורות ומסמן לי - אתה תמשיך לחיות את חייך עם חתולים ודרך חתולים, אתה תשמח, אתה תדאג, אתה תתעצבן, אתה תמיד תהיה חייב לתכנן את העתיד לפיהם ואתה תצטער כי הם תמיד ימותו לפניך ויותירו אותך עם עוד חלל בלב.
בתמונה קוזי ישן ומאחוריו הדיוה החדשה של הבית. קבלו את עיישה מלכין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה