בן פורת יוסף

ימי בין המצרים, במסורת היהודית, ידועים כימי פורענות ועונשים על חטאי העם. ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט' באב, נופלים גם על החופש הגדול, שבבאר שבע עיר הולדתי היה, מלבד רגעי נחמה מול רואים שש/שש וסדרות הקיץ האהובות, מתכון לשעמום, חום כבד ולאסונות.
שעות רבות מילדותי העברתי בבית הכנסת ״צלאת אל מנזל״, ברחוב הנדיב, ששימש את קהילת יוצאי טוניס בשכונה ג׳. החצר האחורית אשר גבלה עם החצר האחורית של בית הכנסת הגרוזיני בקיר לבנים חלולות, הייתה מגרש המשחקים שלנו. משחקים פשוטים של מקלות עץ, אבנים זרוקות, ברגים, מסמרים והרבה דמיון, מעין ממלכה זעירה, מוסתרת ושקטה בה ביליתי את השנים הראשונות חסרות הביטחון ומלאות החששות הקטנים שלי. לשם הלכתי לשחק בהפסקות בין התפילות בימי שבת, או בין תפילת מנחה לערבית בימי חול. שם היה גם מפלטי כאשר מישהו איים עליי מחוץ בית הכנסת.

שותפיי לממלכה היו אחי הקטן איתן, בן דודה שלי חיים ואחיו השתקן משה. כולנו ילדים די חלושים עם משקפיים כמו כל המשפחה טרף קל לילדים אלימים חסרי מעצורים במערב הפרוע של שכונות המצוקה של באר שבע. בזמן שהמבוגרים התפללו לאלוהים שיסלח להם ויביא להם פרנסה וכל מה שמצפים מאלוהים להביא אנחנו היינו כמו אלוהים של העליבות. אני זוכר איך אהבנו לשחק בחיים, כל חרק שעבר בחצר נפל בידינו ועבר סדרת ניסויים ובדיקות שבסופן נותר, בדרך כלל, ללא רגליים וללא כנפיים. חפרנו בורות קטנים, מילאנו במים ובדקנו יכולת של חרקים לשחות וגם לטבוע. אהבנו להתעסק בחור בחומת הלבנים החלולים, שכן שם קן דבורים שמאוד סקרן אותנו. היינו מכניסים מקל פנימה ומתגרים בדבורים. יום אחד לא הייתי מספיק זהיר, תחבתי מקל ונעקצתי על ידי כמה דבורים בזו אחר זו. התנפחתי כאב לי ומאז אני צורח בקול גבוה כשרק מתקרבת אליי דבורה.

פעם אחת, רצינו להתנקם בליאור, ילד מגודל ומרושע עם נחירי ענק, שהציק לנו בכל הזדמנות. חפרנו בור בחצר האחורית, הרבה יותר גדול מבורות החרקים, מילאנו אותו במים וכיסינו בעלים וענפים להסוואה עד שנראה שלא היה שם כלום. במאמצי שכנוע עילאיים הבאתי את ליאור לראות ״אוצר״ מופלא, ״אתה חייב לצעוד בדיוק בשביל המיוחד כדי לראות! הנה ככה..״, אמרתי לו. הוא צעד. באמצע השביל לאוצר, הוא נפל עד הברכיים לבור מים בוצי. איך שהוא התחיל לקלל! אבל הוא היה תקוע והמום ואנחנו ברחנו צוחקים. מאושרים ומלאי אדרנלין מהנקמה המתוקה על כל ההצקות.

כילד דתי רוב המשחקים שלי היו בקרבת בתי כנסת. בחופש גדול אחד, שלחו אותנו לקייטנה של חב״ד, בבית ספר ממלכתי דתי ״חזון עובדיה״ בו למדתי. זו הייתה קייטנה גרועה שסבלנו ממנה, כי היו הרבה שיעורי תורה ופחות מדי כיף, הרב ישראל מהתלמוד תורה, אויב גדול ומאיים שהיה תמיד מושך באוזן ולעיתים היה מכה עם סרגל העץ שלו על כפות ידיים של ילדים “שובבים”, לימד שם וזו כבר הייתה סיבה גדולה לשנוא את הקייטנה. היו שם כל מיני ילדים מעצבנים שצחקו עליי ולעגו לי וגם סתם ילדים מקובלים שלא סבלתי בגלל מעמדם. אחד מהם, שלא סבלתי במיוחד, היה משה מור יוסף. ילד חמוד ויפה עם כיפה שחורה ופיאות, בן של איזה עסקן חשוב במועצה הדתית שכל המדריכים והרבנים אהבו. הם כל הזמן קראו לו ״בן פורת יוסף״ וצבטו לו בחיבה את הלחי. שנאתי אותו. ממש.

פעם בשבוע במהלך הקייטנה היו לוקחים אותנו לבריכה העירונית א׳, שהסריחה משתן וכלור והייתה צפופה יתר על המידה. בבריכה הייתה הפרדה - יום אחד לבנים ויום אחד לבנות. השיא של הקייטנה, שכולם חיכו לסופה רק בשבילו, היה נסיעה לפארק המים ״חפץ חיים״. פארק מים של קיבוץ דתי. באותו יום הייתה הפרדה של שעתיים בנים נהנים ושעתיים בנות. חודש שלם חיכינו לחפץ חיים. הגיע היום המיוחל, אחרי קייטנה משעממת ומתישה במיוחד, והתאספנו בבוקר בחזון עובדיה. היה איזה פרק זמן של שעה להעביר עד שתגיע ההסעה.

גם בחצר האחורית של בית הכנסת בחזון עובדיה אהבתי לשחק. היה שם נטוש ומבודד כמו שאהבתי. יום אחד כשאני וחיים הברזנו מאיזה שיעור בקייטנה, גילינו קן צרעות מאחורי המנעול של הדלת האחורית שהובילה לבית הכנסת דרך המעבדה לכימיה של בית הספר. התחלתי לרקום תוכנית. בבוקר הנסיעה לחפץ חיים, קראתי למשה מור יוסף לבוא לראות משהו מופלא. ״אתה חייב להסתכל בדיוק איפה שאגיד לך!״ אמרתי לו. הילד החמוד התלהב ורץ אחרי. הגענו לדלת ואמרתי לו ״הנה פה תסתכל דרך החור במנעול״. ״אתה צריך קצת לפנות מקום שתוכל לראות יותר טוב״, הוספתי והעברתי לו מקל קטן להכניס למנעול. מור יוסף הכניס את המקל והציץ דרך החור. הוא לא ראה כלום. אמרתי לו לנסות שוב. הוא הכניס שנית את המקל והציץ. צרעה אחת יצאה מן החור ועקצה את מור יוסף מתחת לעין. הילד החמוד התנפח והתחיל לבכות. הוא ברח בריצה למזכירות. חייכתי לעצמי, ״בן פורת יוסף״ כבר לא נראה כל כך חמוד עם ה"נפוחה" האדומה הענקית על הפרצוף שלו. 

משה מור יוסף נלקח לבית חולים, ההסעה לחפץ חיים הגיעה. פארק מים עלוב, יום חם מאד באוגוסט, כל שעתיים כרוז מכריז ״זמן בנים!״ ״זמן בנות!״. המוני צעירים עם כיפות ופיאות נדחפים בתור למגלשה עלובה. ואני עדיין מרוגש ממה שעשיתי לילד החמוד.בשרשרת המזון של שכונה ג׳ באר שבע ללא ספק הייתי בתחתית, קצת מעל חרקים מסכנים. אבל באותו יום הרגשתי מלך העולם רק בגלל שעשיתי משהו רע לילד מעצבן שקינאתי בו. תוך זמן קצר, הגיעה החרטה והגיע הצער והגיעו רגשות האשם. הוא היה ילד חמוד, לא הגיע לו לקבל עקיצה של צרעה מתחת לעין. לאף ילד לא מגיע לקבל עקיצה של צרעה מתחת לעין. לא ראיתי יותר אף פעם את משה מור יוסף ולא אמרתי לו סליחה מעולם. אז סליחה בן פורת יוסף.