אחרי מרתון של 10 שעות בו ישנתי כמו תינוק התעוררתי ונזכרתי בימי העצמאות שהעברתי כילד בבאר שבע. זה היה בערך היום השני בשנה (פורים היה הראשון) בו אני ואחי הקטן בילינו זמן איכות עם אבא שלי. היינו יוצאים מהבית מוקדם בבוקר, עולים על אוטובוס ונוסעים לחניון צה״ל פתוח בו מוצגים לכבוד החג כלי לחימה רבים. טנקים, נגמשים, תותחים, רובים, מקלעים וכל דבר אחר שיורה. אני זוכר איך אהבתי להיכנס לטנק ולשחק בפנים עם הכוונות וההגה. לפעמים היינו הולכים למוזיאון חיל האוויר של יעקב טרנר, לפעמים למחנה נתן ולפעמים גם הולכים למחנה שדה תימן לראות את המטס.
בשדה תימן אגב שירתתי בצבא וזה גם המקום בו הגעתי לרמת התיעוב הכי גדולה כלפי צה״ל. מחנה של מחסני חירום, מחנה שמיועד למילואמניקים לעת מלחמה, החיילים הסדירים הם כאלה שנשלחו לחימוש ותחזוקה ונסכם את זה כך, היו ממקומות קשים ועשו לי חיים קשים. אני עצמי הייתי שם מש״ק חינוך. מושא לצחוק, העלבות והטרדות חוזרות ונשנות. יש הרבה מה לספר על שדה תימן בתקופת השירות שלי, אבל החוויה שלי כילד שם ביום העצמאות הייתה דווקא חיובית.
אבא שלי, השלושת רבעי חירש, שבקושי דיבר איתנו כי העדיף לא להיות בקשר בכלל עם העולם, היה פורח ביום העצמאות. הוא שכתב מכתבי אהבה לבגין והעריץ את פועלו של כהנא, נמלא שמחה כשראה אותנו בין עוד מלא זאטוטים צוהלים עם אבות מרוגשים, מחזיקים אם-16 בגודל שלנו או צוהלים על איזה משוריין. זה היה חיבור מנצח למרות שהיה ברור לכולם שבגלל בעיות הראייה של המשפחה אף אחד לא יהיה לוחם גדול.
זה היה חיבור גברי ממעלה ראשונה של אבות וילדיהם הזכרים מחזיקים בכלי משחית זכריים והכל במסגרת הכנה לעתיד וחינוך לערכי המלחמה שגדלנו עליהם.
חניון צה״ל ואחר כך פלאפל ולקינוח גלידה באר שבע זה היה הריטואל ואז הולכים לצפות בחידון התנ״ך העולמי או יוצאים לפיקניק בגן העצמאות.
אבא שלי, השלושת רבעי חירש, שבקושי דיבר איתנו כי העדיף לא להיות בקשר בכלל עם העולם, היה פורח ביום העצמאות. הוא שכתב מכתבי אהבה לבגין והעריץ את פועלו של כהנא, נמלא שמחה כשראה אותנו בין עוד מלא זאטוטים צוהלים עם אבות מרוגשים, מחזיקים אם-16 בגודל שלנו או צוהלים על איזה משוריין. זה היה חיבור מנצח למרות שהיה ברור לכולם שבגלל בעיות הראייה של המשפחה אף אחד לא יהיה לוחם גדול.
זה היה חיבור גברי ממעלה ראשונה של אבות וילדיהם הזכרים מחזיקים בכלי משחית זכריים והכל במסגרת הכנה לעתיד וחינוך לערכי המלחמה שגדלנו עליהם.
חניון צה״ל ואחר כך פלאפל ולקינוח גלידה באר שבע זה היה הריטואל ואז הולכים לצפות בחידון התנ״ך העולמי או יוצאים לפיקניק בגן העצמאות.
זה היה כיף גדול כי לראות את אבא שלי מחייך וחמים כלפינו היה באמת נדיר במסגרת יחסים עם אבא תובעני שרוב הדרישות שלו יסתכמו שנלמד בתלמוד תורה אחר הצהריים בדיוק בזמן שהיה רובוטריקים בטלויזיה ושנלך לבית הכנסת כל יום. ואם חלילה לא מתבצעת הדרישה שלו, אז זה ישר איזה כאפה מצלצלת.
החויה של הנשק עם אבא שלי, ואני מביא בחשבון את אקדחי הצעצוע שהיה מביא לנו בפורים, הביאו אותי למסקנה שהוא רצה בשבילנו את מה שהוא רצה בשבילו אבל לא היה יכול - שנהיה לוחמים.
למותר לציין, שאם כבר נהייתי לוחם, אז זה נגד המערכת המסואבת של צה״ל, שיום העצמאות הוא ללא ספק יום חגו יותר מאשר יום חגה של המדינה.
אז מי בא לאיזה חניון צה״ל להתפנן על תותח של טנק?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה