ואלה שמות (בן פורת יוסף, אפילוג)

בחצר האחורית של בית הכנסת ״צלאת אל מנזל״ בשכונה ג׳, באר שבע, קרו דברים איומים. דבר אחד שקרה השפיע על חיי בצורה שנוכחת בהווה שלי. הסיפור שלי עם חתולים. 

3 חתולים מלווים אותי מזה שמונה-תשע שנים - קימי הטריקולור המופרעת, קוזי האלפא מייל השחור והרגיש וקוסטה הג׳ינג׳י המופנם וחסר הביטחון. את קימי וקוסטה אספתי מהרחוב כשהיו גורים מהלכים, את קוזי אספתי כשהיה בן יומיים-שלושה. אחרי לילה של יללות קטנות מצאתי בחצר האחורית של הבית ברחוב לונץ, גור בגודל כף יד מוטל על הרצפה עטוף בפרחים צהובים קטנים שנשרו מן העץ. אספתי אותו האכלתי אותו והתחלתי בתהליך המתיש של הישרדותו של גור קטן. כמו אמא הייתי סביבו במשך יממות, עזרתי לו לחרבן ולהשתין. קראתי לו קוזי על שם קוזימודו, כי ראשו היה רפוי ונטוי והוא נראה מסכן. קוזי גדל, על אף שכל מי שראה אותו אמר שלא ישרוד, והפך לחתול פרוותי ואצילי. היו גם כמה אורחים לזמן מוגבל. היה את אנטון שחלש גם על בית השכנים וגילינו שהם קוראים לו ארקדי. והיה את גארפילד החתול הקשיש של דנה, שידע לדבר כל כך יפה, אשר העביר איתי את שנותיו האחרונות ובידיי נשם את נשימותיו האחרונות. מאז שהחתולים אצלי הם אלו הקובעים, כמעט באופן מוחלט את גורלי. אם יש דבר כזה, גורל.

יום שבת אחד , הייתי בן שבע, הסתובבתי בממלכת החצר האחורית של בית הכנסת ושמעתי יללה קטנה וחרישית. חיפשתי ומצאתי בין העשב הירוק הגבוה ליד החומה, גור חתולים שחור קטנטן, עיניו עדיין לא נפתחו, יללותיו כמעט לא נשמעו. הרמתי אותו וישר זרקתי, הרמתי שוב ושוב שמטתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה נגעתי בחתול. אבל לא הפעם הראשונה בה אני שומע על חתול שחור.

לידי מצאתי מקל של מטאטא, לקחתי בידיים והתחלתי להכות את גור החתולים שהיה מוטל על העשבים, זוחל, פותח את פיו הקטן להוציא יללה. הכאתי אותו עד שהוא עצר לגמרי ומת. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכחתי במוות והרגשתי את עוצמתו. השלכתי את הגור מעל החומה ונכנסתי אפוף תחושה מוזרה לבית הכנסת לתפילת ערבית.

אחרי כמה זמן אחותי הביאה לבית חתול שחור של איזה חבר, קראו לו פיס, יעני שלום. הוא היה נחמד ואהבתי לשחק אתו. אני לא זוכר אם הוא הזכיר לי את הגור השחור. אולי עדיין לא עשיתי אבחנה מלאה בין גור חתולים זוחל וקטן לחתול בוגר מהלך. עבר עוד זמן מה והגיעה לבית חואנה, חתולה סיאמית שנקשרתי אליה מאד. היא הייתה חתולה מיוחדת, שמבקשת לצאת מהבית ואז יוצאת לטיול בחוץ עד שהייתה נעמדת חזרה ליד הדלת ומבקשת להיכנס. יום אחד היא נעלמה ולא מצאנו אותה. אחרי שנים סיפרו לי שקרוב משפחה בשם אלפרד מצא אותה דרוסה על הכביש והעדיפו לא לספר לנו כדי לא לצער אותנו. לחואנה היו כמה לידות, היא הביאה לעולם את לבנית הנכה שהייתה נוקעת את הרגליים בקפיצות מספה נמוכה. לבנית הייתה עם עין אחת כחולה ואחת ירוקה חומה, היא נהגה לינוק מחואנה גם כשהיו גורים חדשים. חואנה הביאה גם את היצ׳קוק ועוד גורה שאיני זוכר את שמה, שנלקחו לקיבוץ של אחותי. אהבתי להסתכל עליה מטפלת בגורים, מיניקה ומלקקת אותם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הגור השחור בה החזקתי בידיי גור חתולים. הפעם ליטפתי אותם ונישקתי. 

היה לי ריק בלי חתולים סביבי, החלטתי לגשת לצער בעלי חיים להביא לי חתול. ביקשתי רשות וקיבלתי. קניתי עשר שקיות חלב והתחלתי לצעוד איתן לקצה השני של באר שבע. נכנסתי לחצר מלאה בכלבים, אשה זקנה שקצת הפחידה אותי, הכניסה וליוותה אותי דרך כל הכלבים שגם מהם פחדתי.  הגענו לכלוב לא גדול באמצע, כמה חתולים מפוחדים מכל המולת הנביחות יושבים ורועדים בתוכו. הסתכלתי ובחרתי את הגור הראשון שראיתי, רציתי לעשות את זה מהר כי המקום הלחיץ אותי, לא התעכבתי לבחון את שאר החתולים. הזקנה הבטיחה לי שהוא זכר. הלכתי משם מהר ובתיק שלי גור חמוד בצבעי אפור שחור לבן. 

קראתי לו היצ׳קוק, טיפלתי בו והאכלתי אותו. יום אחד הוא גילה שאפשר לטפס לגג לתפוס יונים. ואז התחיל סיפור חוזר בו הוא מטפס, אני משתחל דרך חלון קטן בחדר השירותים ומטפס בין שמיים לארץ על הגג, להחזיר את היצ׳קוק שלא יודע לחזור. הוחלט לסרס אותו כי הוא כבר גדל. הוטרינר סיפר אחרי הניתוח שהחתול הוא בעצם חתולה והיא הייתה בתחילת הריון. הוא עיקר אותה ושיניתי את שמה להיצ׳י. היא המשיכה לטפס על הגג ואני המשכתי לטפס אחריה ולהחזיר אותה. מאז שהיצ׳י הייתה גורה היא נהגה לינוק מאחת הפטמות שלה, פשוט לשכב שעה ולמצוץ. היא המשיכה באובססיה הזו עד יומה האחרון. 

סנואו, החתול הפרסי הפרוותי, היה מתנה של אחותי לחבר שלה. יום אחד הוחלט שהוא עובר אלינו. הוא והיצ׳י הפכו לחברים טובים עם עליות ומורדות. שניהם מתו בגיל מאוחר,סנואו ממחלה והיצ׳י מזקנה, כשאני כבר גרתי בתל אביב עם חתוליי הנוכחים. 

כל יללה קטנה, כל גור שאני רואה, כל חתול שאני פוגש ברחוב או בבתים של אחרים, כל דבר שקשור בחתול מעורר אצלי איזה רגש מובחן של עצב מעורבב בשמחה ורצון בלתי נשלט ללטף לאמץ לאהוב. 28 שנים עברו מאז רצחתי במו ידיי הקטנות חתול זעיר וחסר ישע. הוא עדיין מבקר אצלי בחלומות החתול. כשאני רואה את קוזי השחור, כמעט כל פעם הוא יזכיר לי את הגור השחור ללא השם. הגור המת מביט עליי בעיניו הסגורות ומסמן לי - אתה תמשיך לחיות את חייך עם חתולים ודרך חתולים, אתה תשמח, אתה תדאג, אתה תתעצבן, אתה תמיד תהיה חייב לתכנן את העתיד לפיהם ואתה תצטער כי הם תמיד ימותו לפניך ויותירו אותך עם עוד חלל בלב. 

בתמונה קוזי ישן ומאחוריו הדיוה החדשה של הבית. קבלו את עיישה מלכין.

בן פורת יוסף

ימי בין המצרים, במסורת היהודית, ידועים כימי פורענות ועונשים על חטאי העם. ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לט' באב, נופלים גם על החופש הגדול, שבבאר שבע עיר הולדתי היה, מלבד רגעי נחמה מול רואים שש/שש וסדרות הקיץ האהובות, מתכון לשעמום, חום כבד ולאסונות.
שעות רבות מילדותי העברתי בבית הכנסת ״צלאת אל מנזל״, ברחוב הנדיב, ששימש את קהילת יוצאי טוניס בשכונה ג׳. החצר האחורית אשר גבלה עם החצר האחורית של בית הכנסת הגרוזיני בקיר לבנים חלולות, הייתה מגרש המשחקים שלנו. משחקים פשוטים של מקלות עץ, אבנים זרוקות, ברגים, מסמרים והרבה דמיון, מעין ממלכה זעירה, מוסתרת ושקטה בה ביליתי את השנים הראשונות חסרות הביטחון ומלאות החששות הקטנים שלי. לשם הלכתי לשחק בהפסקות בין התפילות בימי שבת, או בין תפילת מנחה לערבית בימי חול. שם היה גם מפלטי כאשר מישהו איים עליי מחוץ בית הכנסת.

שותפיי לממלכה היו אחי הקטן איתן, בן דודה שלי חיים ואחיו השתקן משה. כולנו ילדים די חלושים עם משקפיים כמו כל המשפחה טרף קל לילדים אלימים חסרי מעצורים במערב הפרוע של שכונות המצוקה של באר שבע. בזמן שהמבוגרים התפללו לאלוהים שיסלח להם ויביא להם פרנסה וכל מה שמצפים מאלוהים להביא אנחנו היינו כמו אלוהים של העליבות. אני זוכר איך אהבנו לשחק בחיים, כל חרק שעבר בחצר נפל בידינו ועבר סדרת ניסויים ובדיקות שבסופן נותר, בדרך כלל, ללא רגליים וללא כנפיים. חפרנו בורות קטנים, מילאנו במים ובדקנו יכולת של חרקים לשחות וגם לטבוע. אהבנו להתעסק בחור בחומת הלבנים החלולים, שכן שם קן דבורים שמאוד סקרן אותנו. היינו מכניסים מקל פנימה ומתגרים בדבורים. יום אחד לא הייתי מספיק זהיר, תחבתי מקל ונעקצתי על ידי כמה דבורים בזו אחר זו. התנפחתי כאב לי ומאז אני צורח בקול גבוה כשרק מתקרבת אליי דבורה.

פעם אחת, רצינו להתנקם בליאור, ילד מגודל ומרושע עם נחירי ענק, שהציק לנו בכל הזדמנות. חפרנו בור בחצר האחורית, הרבה יותר גדול מבורות החרקים, מילאנו אותו במים וכיסינו בעלים וענפים להסוואה עד שנראה שלא היה שם כלום. במאמצי שכנוע עילאיים הבאתי את ליאור לראות ״אוצר״ מופלא, ״אתה חייב לצעוד בדיוק בשביל המיוחד כדי לראות! הנה ככה..״, אמרתי לו. הוא צעד. באמצע השביל לאוצר, הוא נפל עד הברכיים לבור מים בוצי. איך שהוא התחיל לקלל! אבל הוא היה תקוע והמום ואנחנו ברחנו צוחקים. מאושרים ומלאי אדרנלין מהנקמה המתוקה על כל ההצקות.

כילד דתי רוב המשחקים שלי היו בקרבת בתי כנסת. בחופש גדול אחד, שלחו אותנו לקייטנה של חב״ד, בבית ספר ממלכתי דתי ״חזון עובדיה״ בו למדתי. זו הייתה קייטנה גרועה שסבלנו ממנה, כי היו הרבה שיעורי תורה ופחות מדי כיף, הרב ישראל מהתלמוד תורה, אויב גדול ומאיים שהיה תמיד מושך באוזן ולעיתים היה מכה עם סרגל העץ שלו על כפות ידיים של ילדים “שובבים”, לימד שם וזו כבר הייתה סיבה גדולה לשנוא את הקייטנה. היו שם כל מיני ילדים מעצבנים שצחקו עליי ולעגו לי וגם סתם ילדים מקובלים שלא סבלתי בגלל מעמדם. אחד מהם, שלא סבלתי במיוחד, היה משה מור יוסף. ילד חמוד ויפה עם כיפה שחורה ופיאות, בן של איזה עסקן חשוב במועצה הדתית שכל המדריכים והרבנים אהבו. הם כל הזמן קראו לו ״בן פורת יוסף״ וצבטו לו בחיבה את הלחי. שנאתי אותו. ממש.

פעם בשבוע במהלך הקייטנה היו לוקחים אותנו לבריכה העירונית א׳, שהסריחה משתן וכלור והייתה צפופה יתר על המידה. בבריכה הייתה הפרדה - יום אחד לבנים ויום אחד לבנות. השיא של הקייטנה, שכולם חיכו לסופה רק בשבילו, היה נסיעה לפארק המים ״חפץ חיים״. פארק מים של קיבוץ דתי. באותו יום הייתה הפרדה של שעתיים בנים נהנים ושעתיים בנות. חודש שלם חיכינו לחפץ חיים. הגיע היום המיוחל, אחרי קייטנה משעממת ומתישה במיוחד, והתאספנו בבוקר בחזון עובדיה. היה איזה פרק זמן של שעה להעביר עד שתגיע ההסעה.

גם בחצר האחורית של בית הכנסת בחזון עובדיה אהבתי לשחק. היה שם נטוש ומבודד כמו שאהבתי. יום אחד כשאני וחיים הברזנו מאיזה שיעור בקייטנה, גילינו קן צרעות מאחורי המנעול של הדלת האחורית שהובילה לבית הכנסת דרך המעבדה לכימיה של בית הספר. התחלתי לרקום תוכנית. בבוקר הנסיעה לחפץ חיים, קראתי למשה מור יוסף לבוא לראות משהו מופלא. ״אתה חייב להסתכל בדיוק איפה שאגיד לך!״ אמרתי לו. הילד החמוד התלהב ורץ אחרי. הגענו לדלת ואמרתי לו ״הנה פה תסתכל דרך החור במנעול״. ״אתה צריך קצת לפנות מקום שתוכל לראות יותר טוב״, הוספתי והעברתי לו מקל קטן להכניס למנעול. מור יוסף הכניס את המקל והציץ דרך החור. הוא לא ראה כלום. אמרתי לו לנסות שוב. הוא הכניס שנית את המקל והציץ. צרעה אחת יצאה מן החור ועקצה את מור יוסף מתחת לעין. הילד החמוד התנפח והתחיל לבכות. הוא ברח בריצה למזכירות. חייכתי לעצמי, ״בן פורת יוסף״ כבר לא נראה כל כך חמוד עם ה"נפוחה" האדומה הענקית על הפרצוף שלו. 

משה מור יוסף נלקח לבית חולים, ההסעה לחפץ חיים הגיעה. פארק מים עלוב, יום חם מאד באוגוסט, כל שעתיים כרוז מכריז ״זמן בנים!״ ״זמן בנות!״. המוני צעירים עם כיפות ופיאות נדחפים בתור למגלשה עלובה. ואני עדיין מרוגש ממה שעשיתי לילד החמוד.בשרשרת המזון של שכונה ג׳ באר שבע ללא ספק הייתי בתחתית, קצת מעל חרקים מסכנים. אבל באותו יום הרגשתי מלך העולם רק בגלל שעשיתי משהו רע לילד מעצבן שקינאתי בו. תוך זמן קצר, הגיעה החרטה והגיע הצער והגיעו רגשות האשם. הוא היה ילד חמוד, לא הגיע לו לקבל עקיצה של צרעה מתחת לעין. לאף ילד לא מגיע לקבל עקיצה של צרעה מתחת לעין. לא ראיתי יותר אף פעם את משה מור יוסף ולא אמרתי לו סליחה מעולם. אז סליחה בן פורת יוסף.