מסע חיים שלי

“כל אתר יהודי שביקרנו בו הביא אותנו למסקנה שכולנו הגענו אליה בסוף המסע – באנו לזכור ולהזכיר את כל אלה שלא זכו לראות את העם היהודי מלוכד במדינה משלו, את אלו שנרצחו בגלל היותם יהודים. באנו להזכיר לכולם, לכל העולם, שהירוק הזה שנמצא בפולין בכל מקום: המדשאות הגדולות, העצים והפרחים, כל אלו רק מכסים על אדום שזועק מלמטה והרגליים שלנו דורכות בעצם על אלפי גולגולות, על אלפי עצמות, על בני אדם!”
מעיין ליכטנברג, סיכום המשלחת לגרמניה ולפולין 1994, ספר מחזור "היהלום בכתר", מחזור מ"ג, תיכון עירוני מקיף א', באר שבע.

את מעיין ראיתי לראשונה קצת לפני שהתחילה שנת הלימודים שלי בכיתה ט' במקיף א'. זה קרה במפגש גיבוש, טרום תיכון, קיבצו אותנו לפי הכיתות והכרתי את מי שאני הולך לשהות במחיצתם, למשך זמן שאז נדמה לי כמו נצח רווי כאבים ופחדים. כשסיימתי את התיכון כל התחושה שלי התבררה כמוצדקת – זו הייתה התקופה האיומה בחיי. אבל בכל זאת, כשהמבט שלי נפגש בעיניים הירוקות והגדולות של מעיין, נוצרו אצלי לצד החששות גם תקוות גדולות. במפגש, סיפרו לנו תלמידי כיתות גבוהות על מה שהולך לקרות בכיתה ט'. שמענו על תחרות התסחי"ם הגדולה שתתקיים בחנוכה, בה כל כיתה תשתתף ותיצור איזה צורה מעניינת בצעדי מארש צבאי, מתוזמנים היטב על פי קריאות השמאל-והיימן. לקראת התחרות הוקצבו שלוש שעות שבועיות בהם תרגלנו בשעת בוקר מוקדמת, במדי חאקי, את הצעדים כדי ליצור בסופו של דבר צורת מנורה. עוד שמענו על ערב מיוחד בו נצא למסע מ"באר אברהם" עד לבית אשל – זה היה המסע המסורתי של בית הספר, המשחזר את כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות.מעיין הייתה מהיחידות שאיכשהו תקשרו איתי, היא חייכה אליי ואמרה לי היי כשראתה אותי. כל השאר בחרו להתעלם או להתרחק ממני, הילד השמנמן עם המשקפיים העבות במסגרת שחורה והכיפה הסרוגה על הראש. זו הייתה התעקשות שלי ללכת ללמוד בתיכון חילוני במקום בישיבת “מרכז הרב" בירושלים שהתעתדו לשלוח אותי אליה. התנאי להסכמה של הוריי, בסופו של דבר, היה שאמשיך לחבוש את הכיפה בבית ספר ושלא אחזור בשאלה. כך נקלעתי, ילד לא קשור, לאווירה אחרת של נעורים משוחררים ובמקרה שלי לאווירה של זרות ועצב. 

בערב “שחרור באר שבע” שחל ביום באר שבע, הכנתי תיק עם פנס וסנדוויץ', התלבשתי במדי החאקי הכנסתי את החולצה למכנסיים, נעלתי את נעלי הפלדיום החומות בהירות, חגרתי חגורה עם מימיה של אחי הגדול שהיה בצבא. עמדתי מול הראי, מרחתי קצת "נטורל פורמולה" על השיער וסידרתי אותו "שביל בצד", הנחתי את הכיפה קצת מאחור שלא תבלוט מדי, יצאתי מהבית ועליתי על אוטובוס קו חמש לעבר העיר העתיקה שם הייתה נקודת ההתחלה של המסע. 

כשהגעתי לבאר אברהם כבר התאספו שם די הרבה, התחלקנו לפי הכיתות והמדריכים חילקו הוראות. תוך זמן קצר יצאנו לדרך, שהפכה להיות חשוכה ככל שהתרחקנו מהעיר. צעדנו עם פנסים דלוקים, על חול פודרה שנכנס לכל מקום בנעליים, חדר לעיניים ולנשימה. מדי פעם פלט המדריך "פזצטא" - אחרי שהסביר לנו את ראשי התיבות של "פול, זחל, צפה, טווח, אש" - נפלנו על החול האבקתי, התגלגלנו, זחלנו, צפינו, טיווחנו ברובה דמיוני או חתיכת ענף למתקדמים איזו מטרת אויב וירינו. כך צעדתי שתי שורות ממעיין ליכטנברג וראיתי בחושך כיצד נוצרים קשרי חיבה מסוג אחר בינה ובין חגי כהן, שצעד לידה, תכול עיניים עם בלורית חלקה מוזהבת המסורקת לצד. 

“רימון מימין", צעק המדריך וכולנו זינקנו שמאלה בבהלה, מחזיקים את הראש בין הידיים, וספרנו 21 22. רציתי להושיט יד למעיין,שנפלה לידי, ולעזור לה לקום ואז ראיתי את חגי מקדים אותי וניגש אליה. דרך הפנס שלו ראיתי את החיוך והעיניים המנצנצות שלה. המשכנו לצעוד מאובקים וכבר די עייפים אחרי בערך שעתיים הליכה. בבית אשל קיבלו את פנינו מורים עם קנקני תה חמימים, על במה קטנה עוד מעט תתחיל המסכת בה נשמע הסטוריה על באר שבע וכיבושה. ישבתי על האדמה כמו כולם וצפינו בתלמידים מכיתות י' ויא' מקריאים עדויות לוחמים. מעיין כבר התיישבה ליד חגי, הבנתי שהם הכירו כבר לפני בבית ספר היסודי מכיוון שהגיעו משכונת נווה נוי. הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קבוצות – כולם כמעט הגיעו עם חברים מהיסודי - אני הגעתי מבית ספר דתי וכמעט לא הכרתי אף אחד. תחושת הזרות התגברה. ויתרתי מראש על מעיין, אם כי עדיין בהיתי בה ללא הפסקה. הטקס נגמר בשירת התקווה ואוטובוסים החזירו אותנו לעיר. כולם דיברו בהתרגשות על החוויה הכיפית שהייתה וילדים רבים הלכו לכיוון "גלידה באר שבע". אני הלכתי הביתה.

בינתיים נמשכו אימוני התסחי"ם לקראת התחרות, בחצר בית הספר, ליד אולם הספורט, והצורות נהיו יותר ברורות. גם מצבי החברתי תפס את הצורה שלו – נידונתי לחיי אכזבה ותסכול במקום הזה. כבר לא הייתי כל כך מוצלח בלימודים, היו הרבה יותר חכמים ממני. לא הייתי טוב בספורט והמשיכו לבחור אותי אחרון אם בכלל לקבוצות כדורסל או כדורגל. כולם ראו דרכי ולא התייחסו ולי נותרה הנחמה היחידה, לחזור הבייתה לנגן על הגיטרה, לשמוע מוזיקה ולאכול כמויות עצומות של עוגיות עם שוקו.

התחרות הגדולה, שהתקיימה באולם הספורט של בית הספר, התחילה וכיתה אחר כיתה צעדה פנימה כשהיא יוצרת צורות של מגן דוד, לב, סמל השלום, ציפור ועוד. הגיע התור של כיתתי, ט'2 עיונית, וצעדנו לקריאות שמאל-ימין-שמאל. הצלחנו יפה וזכינו במקום שני. הכיתה שלי התחילה לקבל אופי מלוכד אחרי כל מסעות הגיבוש. בכל רחבי בית הספר, נוצרו חברויות, אהבות וזוגות לרוב. על הכל הסתכלתי בעיניים כלות בשלוש השנים הבאות, מבט מן החוץ שמאד רוצה להיכנס פנימה ולקחת חלק.

גם במסע לפולין בכיתה יב' רציתי לקחת חלק אבל לא היה להוריי את הכסף לשלם. מן הסתם הילדים מהשכונות העשירות כמו נווה נוי יכלו לצאת למסע. כמובן שמעיין הייתה שם וגם מורן גושן, מושא ההתאהבות המיתולוגי שלי, שניגנה איתי בתזמורת המנדולינות של הקונסרבטוריון, הייתה שם. חגי לא היה במסע, הוא הפך לעד יהוה ונהייה אאוטסיידר מושלם. למורן גושן היה כבר חבר שנה, מעיין כל הזמן הייתה מסתודדת איתה ומצהירה בפני כולם בקולה החלוש, שיהיה לה חבר טייס. החוזרים מן המסע חזרו לבית ספר אפופי הילה מיוחדת, הם ראו משהו שהותיר בהם רושם רב – הם היו שם, מה שהפך אותם בעיני עצמם למיוחדים ומוכנים יותר מכולם לחיים. 

באותו זמן כבר היו רבים מבני מחזורי, אחרי הצו הראשון, הבנים כבר החלו לקבל זימונים לגיבושי סיירות וקורסי טיס. אווירת הנעורים החלה לקבל אופי שונה, רציני יותר, שהעתיד מונח לנו על הכתפיים. מעיין התקבלה כמו רוב הבנות מהכיתה שלי למודיעין, ליחידת 8200. פגשתי אותה כעבור שנתיים כשביקרתי את תומר ששירת במחנה הסודי של היחידה ליד אופקים. הכדור פינג פונג העצום שתמיד ראיתי מהדרך וסקרן אותי היה המקום בו שירתה בתפקיד מאד "סודי ביותר”. היא הייתה קצינה צעירה מלאת חשיבות עצמית. היא אמרה לי שלום נחמד כזה, אפילו נתנה לי נשיקה על הלחי, ושאלה אותי איפה אני משרת. עניתי לה שאני מש"ק חינוך בבסיס "שדה תימן". היא חייכה במבוכה, היא בטח ידעה ששדה תימן משמעו בסיס צבאי של ג'ובניקים, חימושניקים ואפסנאים, ואמרה שהיא צריכה לחזור לעמדה שלה בתוך כדור הפינג פונג. אמרנו ביי והמשכתי לדבר עם תומר שאמר לי "איזה יפה מעיין" והוסיף "יש לה חבר טייס”.

“ולסיכום, רבים רואים בנוסעים לפולין כשליחים של העם, האומה היהודית. אני גאה ושמחה שנפלה בחלקי האפשרות לנסוע לשם, ועוד יותר גאה שיכולתי לנסוע לשם כחלק מייצג מהעם היהודי", סיכמה מעיין בספר המחזור של השכבה שמצאתי בבית הוריי לא מזמן. ואני רק חשבתי לעצמי איך כבר במסע לשחרור באר שבע ויתרתי על תוכניות רומנטיות לגביה - ואיזה אינסטינקטים נהדרים של שורד יש לי.

הליכה בחלום

כשהייתי בן שש נהגתי ללכת מתוך שינה. הסתובבתי בעיניים חצי עצומות באמצע הלילה, בדירת עמידר החדשה-ישנה, ברחוב גוש עציון 3 על 3, שמשפחתי עברה אליה רק שנה לפני, ולבסוף חזרתי למיטה. בוקר אחד אימי מצאה את מגירת הגרביים פתוחה ורטובה מפיפי - לא היה ברור מה קרה. סבתי ביה, נהגה לישון אצלנו בבית בימי שישי ובחגים, היה לה חדר קטן עם מיטה וסיר לילה, כי היא כבר הייתה זקנה מדי להליכות לשירותים באמצע הלילה. ליל שישי אחד, קמתי מהמיטה בעודי בחלומות ילדות תמימים והתקדמתי אל עבר החדר של סבתא, שבימי חול שימש לנו כחדר משחקים. עמדתי מעל מיטתה של סבתי הנוחרת, הפשלתי את המכנסיים והשתנתי עליה. היא התעוררה בבהלה וצעקה בערבית "קונפיטה, קונפיטה, איבנק קא ייבול עלייא" (קונפיטה - השם הערבי של אימי). גם אני התעוררתי, נבהלתי וברחתי לחדר. תעלומת מגירת הגרביים קיבלה פיתרון.
ילדים שוכחים מהר ואני לא הייתי יוצא דופן - שכחתי מהמקרה. היום אני יודע שכשזקנים שוכחים מהר, אבל כנראה שסבתא ביה הייתה יוצאת דופן.
היו לנו בבית שני חדרי שירותים אשר בשבתות אחד היה מואר קבוע ואחד חשוך. ערב שישי אחד, לאחר הארוחה, הייתי צריך לשירותים - החדר המואר היה תפוס והלכתי לצערי לחדר החשוך והמפחיד. התיישבתי על האסלה בלב חושש, אבל לא הייתה ברירה הייתי חייב. ואז שמעתי צעדים כבדים מתקרבים במסדרון. הדלת נפתחה וראיתי את צילה של סבתא ביה. היא נכנסה, היא לא ראתה אותי, הקטן, יושב על האסלה, היא הרימה את השמלה שלה, הפשילה את התחתונים והתיישבה עליי. אחרי 5 שניות של צעקות, מהומה, בהלה ובכי, הסבתא קמה ויצאה מהשירותים ואני נשארתי המום, קפוא על האסלה.
מאז אותו יום לא הלכתי יותר מתוך שינה, הכי רחוק מהמיטה שהגעתי היה נפילות מתוך חלום על הרצפה. מאז אני לא משתין יותר על בני אדם, מקסימום בז להם.

פופרה? זה אופרת פופ - אבל בשבילי זו טרגדיה יוונית...

הזמן חלף, ההכנות לפופרה היו בשיאן – התזמורת של פנחס אופק, כבר ידעה לנגן את כל שירי המחזמר של אנדרו לויד וובר וטים רייס, על נעלי הרקדניות נוצרה שכבה שחורה של אימונים מפרכים, חול פודרה וסוכר מומס של פופאייס מהרחבה ליד הקיוסק של אלברט ואני הסתגלתי למקומי בנגריה אשר התמלאה בדיקטים בצורת פירמידות, דקלים ובית כלא. התפקיד הקבוע שנתנו לי היה לשייף. ואני עובר במהירות עם נייר זכוכית בידי, הלוך ושוב, על חתיכת עץ ארוכה, שייפתי.

גם לחיים בבית הספר הסתגלתי או יותר נכון התרגלתי למקומי כאחד מאותם ילדים שקופים שאף אחד לא שם לב לקיומם. אבל אני הסתכלתי, כמה שהסתכלתי, מאחורי המשקפיים הכבדים עולם שלם של יופי בלתי מושג נוצר ונבנה. יציאות ביום חמישי ל"סקטלנד", ישיבה על הספסל מחוץ ל"גלידה באר שבע" עם כדור פיסטוק בוופל, סרט ופיצה בקניון הנגב, מסיבת בית ריקוד סלואו צמוד ידיים על הכתפיים ידיים על המותניים נשיקה על השפתיים בלי לשון יד בשיער יד מתחת לחולצה, מעיין, מורן, לוטם, בתאל, אושרית אזולאי, הכל התערבב בצורה הגיונית מאחורי המשקפיים שלי. כל יום הייתי בוהה, מביט, מתבונן וחוזר הביתה לגיטרה, לתקליטים ולעולם המופלא שבראתי לעצמי.

שבוע לפני העלאת הפופרה עברה העבודה להיכל התרבות של באר שבע. אולם גדול ומפואר הממוקם ליד המבנה המיוחד של עריית באר שבע בצורת אגרוף מונף לשמיים. החזרות קיבלו תנופה ואני מצאתי את עצמי מוקף בתלמידים בוגרים שכבר היו מנוסים כצוות טכני. התפאורה הוקמה ואני נשלחתי למלא תפקיד חשוב – צוות ה"צוגים". אותם צינורות מתכת עליהם תולים את התפאורה היורדת ועולה בעזרת חבלים ואנשים בעלי גוף כבד. החונך שלי לתפקיד הזה היה שי, נער מכיתה יב' שכבר עשה שלוש פופרות. הוא היה עם שיער ארוך מקורזל ובהיר ועור פנים מחוצ'קן. הוא היה גבוה, גדול שאף אחד לא התעסק איתו והוא היה נחמד אליי. עמדנו על המרפסת הצרה מעל הבמה והוא לימד אותי את סודות המקצוע, קשירות של חבלים, הרמה נכונה של צוג כבד, שליטה על הקיואים של המחזה וגם הוא הראה לי את המבוכים, שבילי התאורה והחדרים הנסתרים מעל האולם של היכל התרבות. 

בתקופת החזרות ראיתי לראשונה את אושרית אזולאי בלבוש של אשת פוטיפר, הייתה לה שמלה עם מחשוף ומעמדת הצוגים הגבוהה הסתכלתי עליה מרוגש ורק חיכיתי יום יום לכניסות שלה לבמה. למדתי כבר את התפקיד ויחד עם שי ביצענו את כל ההורדות וההעלאות בזמן לפי הקיואים ממנהלת הבמה גילה בלאיש שהייתה גם יועצת במקיף א' וגם מפיקה של הפופרה. היינו עוברים ליד חדרי ההלבשה בדרך למעלה ופחדתי לראות את אושרית אשת פוטיפר מפתה אותי במבטיה, פחדתי שהיא תתפוס אותי בוהה לה בציצים. למעלה הייתי מוגן ויכול לבהות בביטחון. למטה גם הסתובב אושרי מכיתה יא' הוא שיחק את יוסף והיה נער חתיך. ראיתי איך אושרית מסתכלת עליו, ראיתי איך כולן הסתכלו עליו. שנאתי את אושרי, לדעתי, הוא היה שחקן גרוע עם קול מעצבן. שבוע החזרות הגיע לסיומו עם החזרה הגנרלית המוצלחת, ערב לפני הפרמיירה, ההתרגשות הייתה גדולה ואושרי ואושרית היו כבר צמודים. 

מכל רחבי העיר הגיעו תלמידים מבתי ספר שונים לצפות בפופרה של מקיף א'. היו הצגות צהריים והיו גם הצגות ערב לקהל הרחב, להורים גאים ואפילו ראש העיר יצחק רגר הגיע להצגת הבכורה. פנחס אופק, האיש והחזון מאחורי ההפקה, היה באקסטזה, רץ ממקום למקום, צועק על שחקנים, רקדנים, נגנים וצוות טכני. מילאנו את התפקיד היטב ואני נהנתי מהמקום הבטוח שלי למעלה שם החלומות על אושרית אזולאי בזרועתיי קיבלו תוקף בניגוד גמור למציאות שלה בזרועתיו של אושרי. הם קיבלו את התשואות, הם קיבלו את ההערצה, הם קיבלו את הזרים - הם היו הגיבורים. הכל היה יכול להימשך במצב הזה מבחינתי עד שקרה משהו שהרס לי את הכל.

בהצגת ערב אחת יומיים לפני הנעילה של המחזמר, עמדתי למעלה מוסתר בחושך, שי השאיר אותי לבד כי היה לו איזה משהו דחוף לעשות. הוא אמר לי שהוא סומך עליי. ההצגה התחילה והגיע הקטע בו אשת פוטיפר נכנסת לבמה ומנסה לפתות את יוסף לשכב עימה. משהו בחשיכה ובסיטואציה האינטימית למעלה יחד עם תנועותיה וקולה של אשת פוטיפר גרם לי לשכוח מהכל ולשלוח את היד לתוך המכנסיים. יד אחת על החבל יד אחת בתוך התחתונים הבאתי ביד למעלה בחושך. נסחפתי ואיבדתי שליטה הסצינה נגמרה, הקיו להחלפת התפאורה ניתן, האורות השתנו, לשבריר שנייה עבר על עמדת הצוגים ספוט. באותו שבריר שנייה מבטה של אושרית אזולאי נחת עליי. באותו שבריר שנייה ראיתי את אשת פוטיפר בוהה בי. התבלבלתי, הוצאתי את היד וניסיתי להתיר את הקשר לצוג של תפאורת בית הכלא אליו נשלח יוסף בסוף הסצינה הזו. לא הצלחתי ושי נכנס במהירות לעמדה וסידר את הכל. הוא ראה את המכנסיים הפתוחים שלי והתחיל לצחוק - “איזה ילד סוטה וחרמן אתה!”. ברחתי למטה ויצאתי מן האולם.

האגרוף של עיריית באר שבע כאילו שינה כיוון ונכנס לי עמוק בבטן. הורדתי את הכיפה מהראש החזקתי אותה ביד ורצתי הבייתה עם דמעות בעיניים. מה אעשה? איך אפשר להמשיך לחיות? אושרית אזולאי ראתה אותי מאונן כשאני מסתכל עליה! מעולם לא הרגשתי מבוייש יותר. העמדתי פני חולה בימים הבאים ולא הגעתי לבית הספר וגם לא להצגות האחרונות של הפופרה. כשחזרתי לבית ספר, כולם רק דיברו על איזה כיף היה בפופרה ואז כשראו אותי התחילו להתלחשש ולצחקק. שי סיפר את הסיפור. אושרית הייתה נבוכה והסיפור הגיע בסופו של דבר, כפי שחששתי כבר באותו ערב המקרה, ליוסי אחיה.

אחרי שיעור במגמת עיבוד עץ, שכבר למדתי לחבב ואפילו להרגיש בטוח בין הנערים טובי הלב והמגוננים, יצאתי לחצר. יוסי אזולאי עמד שם יחד עם סאלי חג'ג', אסף רג'ואן ואליסף קראדי. אסף ניגש אליי ואמר “אסטרו, אני מצטער, ניסיתי כמה שיותר לדבר איתו שיוותר לך אבל הוא לא הסכים ואמר שאתה תחטוף קצת פחות ממשה חדד והחברים שלו ממקיף ה'”. פחדתי. שלושתם תפסו אותי ויוסי ניגש הוריד לי את הכיפה מהראש, נישק אותה והכניס לכיס שלי ואז הוריד לי סטירה שראיתי אחריה כוכבים. המשקפיים שלי נפלו, אסף הרים ושם בצד בדיוק כשיוסי הכניס לי בוקס בבטן שקיפל אותי על הרצפה. בכיתי. יוסי התכופף ואמר “יא זבל, אתה מאונן על אחותי אה. עוד פעם אחת אני שומע שהיית בסביבה של אחותי ואני שובר לך את שתי הידיים יא משקפופר חרמן”. הוא סיים בבעיטה לרגליים שלי עם הרבה חול פודרה שעף על הפנים שלי. הם הלכו ונשארתי שוכב שם. 

הלכתי הביתה עם סימן של יד על הפנים וקצת צולע. על אושרית לא העזתי אפילו לחשוב מאותו יום. התיכון נגמר כשיש לי ברזומה ארבע פופרות כאיש צוות טכני. למדתי לשלוט על עצמי ולא לתת לדמיון לשאת אותי למקומות שיפגעו בי. גם כשגדלתי ובאתי לבקר בבאר שבע אני מתמלא בתחושה מוזרה כשאני עובר ברחוב השלום פינת גוש עציון ליד בית משפחת אזולאי. הפרט האחרון ששמעתי על אושרית הוא שחזרה בתשובה ונהייתה רבנית לאחר שהתחתנה והקימה משפחה עם סאלי חג'ג' אשר מפושע צנום מטיל אימה הפך לרב בנתיבות.

פופרה? זה אופרת פופ - חלק ב'

משה חדד פתח את הדלת והזמין אותי להיכנס לביתו, “בוא, אני אראה לך מה בניתי לפרוייקט סיום בשיעור מלאכה”. נכנסתי וראיתי שאחיו יוני משחק ב"גולדן אקס" על ה"קומודור 64” החדש שלהם. מאד רציתי שיהיה לי כזה - לנו היה בבית רק "אטארי" ישן עם מסך כתום שחור שעליו רץ משחק טניס פרימיטיבי. משה הביא גיטרה מרובעת, משוייפת יפה וצבועה בלקה שקופה. בטח אבא שלו, שהיה חשמלאי ידוע בשכונה, עזר לו לבנות את הגיטרה, חשבתי לעצמי. החזקתי את הגיטרה ופרטתי על המיתרים. היא נשמעה טוב. “אני בטוח אקבל מצויין על הגיטרה הזו", משה אמר והוסיף, “אתה כבר בנית משהו?”. אמרתי שבניתי משהו ממש יפה, וחשבתי על המראה העלובה והקטנה שהכנתי אחרי השיעור בחדר מלאכה הקטנטן של בית הספר היסודי, “חזון עובדיה". חומה-צהובה בגודל של מחברת, עם פיתוחים של פרחים ועלים שנראו כמו קוצים.

משה חדד קיבל כמובן מצויין על העבודה ואני תמיד מאחוריו קיבלתי כמעט טוב מאד. המראה נתלתה אחר כבוד ליד החדר שלי. הבטתי בפרצוף השמנמן עם חתימת השפם שלי וראיתי ילד מובס. כמו שהרגשתי ארבע שנים קודם לכ כשמשה בתחפושת רמזור עם אורות מתחלפים שהאבא החשמלאי שלו הכין, ניצח את תחפושת הטווס שאמי ואבי עבדו עליה כה שבועות לפני חג פורים. אמי תפרה את התלבושת הירוקה ואבי הכין שלד זנב טווס מחוט ברזל ועליו הדביק נוצות מדפי קרפ צבעוניים. אחרי סשן הצילומים השנתי ב"פוטו אור" אצל יחזקאל הפרסי הלכתי לבית הספר להפנינג פורים ושבשיאו תחרות התחפושת. ירד המון גשם ולא הייתה לי מטריה. ניירות הקרפ החלו לאבד מצבעם, מקור הטווס עשוי הבריסטול נרטב והחל להתרכך, כאשר הגעתי לבית ספר כבר נראיתי כמו טווס מרוט ומסכן. בכל זאת הגעתי למקום שלישי ומשה כמובן, קיבל את המקום הראשון ותשואות רבות על האורות המתחלפים. גם בחידוני תנ"ך, משה תמיד ניצח אותי. כל כך שמחתי, לקראת סיום הלימודים ביסודי, שרשמו אותו לבית ספר תיכון דתי ואילו אני עובר למקיף א' החילוני. סוף סוף אוכל להיפטר מצילו הכבד והמאיים.

במקיף א' הבנתי שיש משהו מנחם בלהיות בקשר עם הנמסיס שלך, בטח עדיף על לא להכיר אף אחד בכלל. הרגשתי אבוד כבר בשבוע האחרון של החופש הגדול כשהיה מפגש היכרות של כיתות ט' החדשות עם בית הספר. רציתי כבר לחזור הביתה ולהיפגש עם אסף ובתאל ורונן ולספר להם על החוויות שלי. פחדתי, ראיתי את המבטים של כולם נוחתים כל המשקפיים שלי ומופנים במהירות אל הכיפה הסרוגה, עם דוגמאות הגיטרה בשוליים שלה, המונחת על ראשי. רק ילדה נחמדה אחת חייכה אלי בביישנות – מעיין ליכטנברג עם עיני שקד, קצת עצובות, בצבע ירוק-כחול. התאהבתי בה – לא ידעתי עדיין שהיא תשב שני שולחנות ממני בכיתה, בארבע השנים הקרובות. ראיתי גם את מורן גושן, שהכרתי מהתזמורת מנדולינות של באר שבע, גם בה הייתי מאוהב וגם היא תלווה אותי במהלך הלימודים בכיתה העיונית 2. לא העזתי לומר לשתיהן, או לאף אחד אחר, מילה, אפילו כשהן אמרו לי היי. במפגש הזה כבר התחלתי להתגעגע למשה חדד.

בתיכון כבר לא הייתי תלמיד מוצלח כמו שהייתי בחזון עובדיה, בכלל לא הייתי תחרות לאף אחד – תלמיד בינוני מן המניין בכיתה עיונית של חכמים. אמנם המשכתי ללכת לשיעורי העשרה של ה"רביע העליון” ופרוייקט ה"גילוי”, שאיתרו תלמידים עם ציונים מעל הממוצע בשכונות מצוקה, אבל דעתי כבר הוסחה בכבדות במאבק למצוא חן או לפחות ליצור קשרים חדשים. כשחשבתי בבית מאוחר יותר על השיבוץ שלי, במגמת עיבוד עץ, התחלתי להבין שאפשר אולי להוציא מזה משהו טוב. הרי הובטחו שעות רבות של עבודה על חשבון הלימודים, בהכנת התפאורה לפופרה ואחר כך בהקמתה ותיפעולה כאיש הצוות הטכני. עדיין חששתי רבות מהמפגש עם נערי מכונאות בחצר האחורית אבל זיכרון המפגש עם אושרית אזולאי, יום לפני, מילא אותי באופטימיות זהירה.

היה זה יום אחד אחרי שיעור ספורט בו שמעתי כמה ילדים מדברים על מכות, שיהיו אחרי הבית ספר במקיף ב', תיכון דתי לבנות שגבל עם החצר האחורית של הנגריה של מקיף א'. החוגים של הרביע העליון התקיימו אחר הצהריים בכיתות של מקיף ב' - הסתקרנתי לראות מה יקרה. היה שיעור אנגלית באותו יום, הברזתי ממנו ויצאתי לחצר, עמדתי בפינה בצד וראיתי כמה בנים, שהכרתי מהשכונה וממגמת מכונאות, מתקרבים לשלושה נערים עם כיפה סרוגה על הראש. אחד מהם היה משה חדד את שני האחרים לא הכרתי. הם הקיפו את השלושה ואז שני בנים גדולים תפסו את השניים שלא הכרתי ונער אחד ממש גדול שזיהיתי כיוסי אזולאי ניגש למשה והוריד לו סטירה כל כך חזקה שהוא נפל אל האדמה. יוסי אזולאי נתן את האות וחבורת הבנים פוצצו במכות את שלושת הילדים הדתיים. המורים מפרוייקט הרביע העליון יצאו החוצה לקולות המהומה בעקבותיהם התלמידים, שרובם היו חנונים שהלכו גם לפגישות של "נוער שוחר מדע". חבורת הבנים של אזולאי עזבה את המקום במהירות, מותירה אחריה על החול, שלושה ילדים בוכים עם כיפות סרוגות מונחות לצידם. 

חזרתי הביתה מזועזע. הצטערתי על משה חדד, למרות שקינאתי בו והוא היה יריב, לא הגיע לו לחטוף ככה. ראיתי את משה מאז רק בשבתות בבית הכנסת, לא דיברנו על מה שקרה והמשכנו לשחק מדי פעם כדורסל במגרש של חזון עובדיה, מסרבים להיפרד מהעבר שלנו. בראשי התחילה להיווצר דאגה מוחשית על עתיד דומה הצפוי עבורי מידי יוסי אזולאי אם אמשיך בקשר שאני מתכנן ליצור במהלך הפופרה עם אושרית אחותו. ידעתי בליבי שעליי להתרחק מהחצר האחורית של הנגריה אחרי שראיתי במו עיניי איך סוגרים שם חשבונות. שעות הלימודים היו יחסית בטוחות אבל מה שבא לאחר שעות אלו, מילא אותי בחששות ופחדים.

המשך יבוא

הנה התחפושת שזכתה במקום שלישי לפני שנהרסה מהגשם

פופרה? זה אופרת פופ - חלק א'

אחרי שהחגים נגמרו, החלה תכונה מסתורית לאפוף את הפינות הנידחות של בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע. בנגריה החלו הבנים של מגמת עיבוד עץ/מלונאות, בניצוחו של המורה פרוספר ליאון, לנסר דיקטים ולשייף בליטות (למותר לציין כי הבנות ישבו בכיתה ולמדו בקדחתנות את יסודות האירוח ושירות לקוחות). בחדר המוסיקה החלו תלמידיו של פנחס אופק להתאמן על שירים חדשים שנשמעו טיפה מוכרים. אל חדר המחול זרמו מדי יום תריסר בנות ושני בנים ללמוד את צעדי הריקוד שהגתה המורה והכוריאוגרפית בלהה ש.

כתלמיד כיתה ט' מבולבל וביישן אך עם שאיפות גדולות בתחום המוסיקה, תשומת ליבי נמשכה לכיוון תזמורת בית הספר. ידעתי שזו הדרך הנכונה גם להגיע לליבן של הרקדניות מחדר המחול. עוד דבר שידעתי, הוא שעדיף, בשביל ילד פגיע כמוני, לתפוס כמה שיותר מרחק מהפינה של מגמת עיבוד עץ, כי בחצר האחורית של הנגריה ישבו הבנים ממגמת מכונות לסגור חשבונות. לא שהיו לי חשבונות, פשוט ליתר ביטחון.

בשיעור מוסיקה, הציג בפנינו פנחס אופק, המורה האגדי למוסיקה ועיתונאי תרבות מיתולוגי בעיתון המקומי "שבע", את ההפקה השנתית של בית הספר - הפופרה. אני זוכר שהשם הזה היכה בי. "פופרה היא שילוב של אופרה ופופ", אמר פנחס והגבות העבות והמאפירות שלו כמעט פגשו את פיאות הלחיים הארוכות, שנשארו לו משנותיו הראשונות כמורה צעיר ונחשק בתחילת הסבנטיז. התרגשתי כי מאד אהבתי אופרת רוק - אפילו היו לי בבית קסטות של "מאמי" ו"טומי" של "המי?". מייד אחרי השיעור הצגתי עצמי בגמגום בפני פנחס וסיפרתי לו על ההכשרה המוזיקלית שקיבלתי בקונסרבטוריון באר שבע שהכינה אותי להיות הגיטריסט של תזמורת בית הספר. פנחס חייך אליי ואמר "אני מצטער, אני בטוח שאתה נגן מצויין אבל שני תפקידי הגיטרה תפוסים בידי גיטריסטים מכיתה י"א". הוא הוסיף שאני יכול להצטרף להפקה או כזמר במקהלה או כצוות טכני ואולי שנה הבאה לנסות. בלית ברירה בחרתי בצוות הטכני כי לפתוח את הפה אז, מול קהל, לא היה בא בחשבון.

"העיקר שאהיה חלק מהפופרה", חשבתי לעצמי בדרך הביתה. הלכתי לאט וראשי במחשבות ופתאום נתקלתי באושרית אזולאי שגרה לידי. אף פעם לא דיברתי איתה, כי קצת פחדתי מאחיה הגדול יוסי שאהב לכפכף ילדים כמוני סתם בשביל הכיף. היא הסתכלה עליי בתימהון ואז חייכה. "חיים נכון?", שאלה. השבתי בהנהון כשהמשקפיים השחורות העבות והכבדות שלי מתחילות להחליק על האף בגלל זיעה. היא הייתה יפה ממש עם שיער שחור חלק והיו לה ציצים ממש גדולים. פעם ראשונה שבת שנראית כמו אושרית אזולאי פונה אליי במילים ואפילו יודעת את שמי. "אתה מסתובב עם אסף רג'ואן ובת אל נכון?", והוסיפה, "אנחנו לומדים יחד במקיף א', איזה כיף שם, נכון?". גמגמתי נכון, ואז נפתחו עיניי מבעד העדשות "תחתית עראק" שלי, כשהיא סיפרה לי שצירפו אותה לפופרה כרקדנית בתפקיד "אשת פוטיפר". לא הבנתי את משמעות התפקיד וסיפרתי לה בגאווה, שאני בצוות הטכני. היא חייכה, אמרה לי ביי, ופנתה לביתה. הגעתי לביתי, זרקתי את התיק ובלי שהיות נכנסתי לשירותים לאונן כשאושרית עדיין בראשי.

יום למחרת  היו מיונים לשיעורי העשרה שבמובן מסויים קבעו את המסלול העתידי של התלמידים בכיתה ט'. הייתה אפשרות לבחור שיעורים מכל המגמות בבית ספר. כימיה, מחשבים, אדריכלות, קולנוע, מוסיקה, ניהול, שיווק, עיבוד עץ/מלונאות ומכונות. ניסיתי להגיע בהקדם למגמת מוסיקה וכל המקומות היו תפוסים, כך גם במחשבים ובקולנוע ובעצם פספסתי הכל כי התבלבלתי וזה התחיל יום לפני. נשארו מקומות פנויים רק במגמת עיבוד עץ ובמכונות. הגעתי לנגריה, מבואס ומפוחד, המורה פרוספר הציג את עצמו והתגלה כאדם נחמד ורגוע, שידע לדבר עם תלמידיו הסוערים. הרמתי אצבע ושאלתי מתי יהיה אפשר לנסות לעבור למגמה אחרת. כולם הביטו אליי, מעבר לשולחנות העבודה הכבדים, ופרוספר ענה "קודם כל תנסה, אל תפסול בלי לנסות". הוא פנה לכל הכיתה ואמר שהם הולכים לבנות את התפאורה בשביל הפופרה אז שיתכוננו להרבה עבודה בנגריה על חשבון שעות הלימודים. כולם אמרו "ישש" ומחאו לעצמם כפיים. אני הצטמקתי בכיסא וחשבתי על האופק המר המצפה לי בחצר האחורית של הנגריה. אך בראשי נשארה תקווה בדמותה של אושרית אזולאי בזרועותיי, איש הצוות הטכני של הפופרה לשנת 1992 - "יוסף וכתונת הפסים".

המשך יבוא...
הנה שיר של הקרפנטרס עד אז

חשמל באוויר

את הסיוטים שהותיר יום כיפור, הגיע חג אהוב במיוחד - סוכות - לגרש ולמלא את זמנו של ילד באר שבעי משועמם ודחוי בחוויות מעצבות ומעציבות. את הסוכה הראשונה שאבי בנה בחצר האחורית של סבתי ביה, אני זוכר היטב: קטנה וכתומה, מלאה בכיתובי רקמה של שמות שבטי ישראל, בטיפוגרפיה של סופר סת"ם, שסבי, הרב חיים כהן, בעצמו רקם. לא ברור לי איך, אבל שתי משפחות, מרובות ילדים, נכנסו לסוכה בערב החג. זו כמובן הייתה הזדמנות לצאת להרפתקאות יחד עם בן דודתי חיים.

מייד בתום ארוחת הערב, כשהקוסקוס התחיל להתנפח ולמלא את הבטן והמבוגרים היו שקועים בברכת המזון הארוכה במיוחד, אני וחיים היינו מחפשים את הדבר הבא. בסוכות של שנת תשמ"ו (1986) מצאנו עיסוק שישנה את חיינו. ליד דלת הכניסה לביתה של סבתא ביה, היה שקע חשמל שתמיד ראיתי בו פרצוף, הוא היה טיפה שבור מתחת לעיניים ולאף ונראה היה שהוא מחייך אלי. אני השבתי לו בחיוך, לקחתי כפית והאכלתי את מה שהיה נראה לי כמו פה. חטפתי זרם, שהיה מפתיע, מכאיב ומעורר סקרנות, במקום. נרגש, שכנעתי גם את חיים לקבל זרם והוא קיבל. נרגשים עם שערות סמורות, שכנענו את האחים הקטנים שלנו לקבל זרם וגם הם קיבלו. וכך בילינו את הערב בהתחשמלויות הדדיות ובהתחמקויות מבני המשפחה האחרים.

יום למחרת, התעוררתי בבוקר מלא אנרגיה, אבל לא מהסוג הטוב. הרגשתי כאילו משהו מבעבע לי מתחת לעור וגורם לי לרצות דברים איומים שעד אז לא העזתי אפילו לדמיין. קמתי מהמיטה, שתיתי שוקולית ואכלתי קעיקה, אבא שלי הסתכל עליי מוזר אבל המשיך לקרוא את תפילות הבוקר במבטא המוזר והלא ברור שלו. יצאתי לבית הכנסת, שם בחצר האחורית פגשתי את חיים, יושב והראש שלו בין הברכיים. הוא הביט אליי בעיניים דומעות ואמר לי "חיים, הרגת את נאג'י חורי". הסתכלתי עליו, איבדתי הכרה ונפלתי לרצפה.

לקיומו של נאג'י חורי התוודענו לראשונה שנתיים מאוחר יותר כשהסוכה עברה לבית הוריי. יצאנו לטייל אחרי חוויה מוזרה בארוחת החג בה מצאתי במרק של הקוסקוס עין של פרה. העין הביטה אליי ואני צרחתי מפחד, תפסתי אותה ביד וזרקתי מתחת לשולחן. המשכתי לאכול כי האוכל של אמא שלי ממש טעים, אם כי הבטחתי לעצמי שממחר אני צמחוני. בטיול סיפרתי לחיים את סיפור העין, הוא מאד התרשם ואז נעצר ליד סוכה אחת ברחוב גוש עציון, כמה בלוקים מביתי. מהסוכה בקע רעש של אנשים שמחים, אבל דבר אחד משך את תשומת ליבנו. זה היה רעש של פלוץ שהגיע כל רבע דקה מכיוונה של בליטה בסוכה. התקרבנו וזיהינו את הבליטה כישבן מוצק עגול וקטן איבדנו נשימה לזמן קצר בגלל הריח העז והתרחקנו מהמקום מסוקרנים. שאלתי את אימי של מי הסוכה הזו והיא השיבה "של משפחת חורי, אתה בטח רואה את נאג'י בבית כנסת".

מאז נאג'י חורי הפך לאובססיה שלנו והפלוצים שלו לחלק בלתי נפרד מהסדר יום, עקבנו אחריו לכל מקום שהלך. הוא נהג ללבוש מכנסי פדלפון צמודים שהדגישו את כל הטוב שבישבן שלו. שיערו היה חלק, מלא ומסופר בקפידה. אפשר היה לראות שהוא הסתפר אצל יוסי חדד, הספר השכונתי, שתמיד היה משאיר לי חתכים על העורף מהתער שלו. היינו יושבים מאחוריו בבית הכנסת, מאזינים לתפילותיו מלוות בנפיחותיו. אפילו ציירתי את הקומיקס הראשון שלי בהשראתו - הוא היה גיבור על שהעיף אנשים רעים לכל הרוחות. לילה אחד חלמתי חלום: הייתי בחצר האחורית של בית הכנסת בזרועותיו של נאג'י, הוא נישק אותי ברכות על הצוואר וליטף לי את השיער. היה לי נעים אבל מוזר מדי. לקחתי את הצינור ברזל שהיה לידי והכיתי בראשו. התעוררתי מהחלום וראיתי את חיים עומד מעליי בוכה. "חיים מה נעשה עם הגופה של נאג'י?" הייתי המום כי הכרנו את נאג'י רק שנתיים אחרי אבל התעשתי ואמרתי לו שסבתא ביה תדע מה לעשות.

כשהגענו לסבתא ביה היא עמדה במטבח והרתיחה קומקום עם מים אותם היא בוודאי תשפוך על ילדים שיפריעו לה ברחוב. נסערים סיפרנו לה מה קרה על צלחת מלאה ב"מגלין" (מיקס של במבה, ביסלי, בייגלה וופלים יבשים) וכוס תה פושר. היא הביטה בנו בעיני השאמנית הקטנות והחכמות שלה ואמרה שהכל יהיה בסדר. היא הניחה על השולחן שתי בטריות מרובעות של תשע וולט, סגרנו מעגל עם הלשון וקיבלנו זרם מענג, מריר ומנחם. היא שאלה אותנו איפה השארנו את הגופה והבטיחה שתטפל בה. לפני ששילחה אותנו מעל פניה שאלה בערבית טוניסאית "תחבו תעתיעו מאכלה ליחשמל?" (רוצים להאכיל את החשמל?). מופתעים הסתכלנו זה בזה והנהנו "כן". זה היה החשמול של כל הזמנים. לימים כשגדלתי וניסיתי להבין מה יותר מכל עיצב את תפיסת עולמי, מצאתי את התשובה - שקע החשמל המחייך של סבתא ביה. מאז אני נוהג לדחוף אצבעות לכל שקע שאני רואה, בתקווה לשחזר את אותו רגע של קסם.