פופרה? זה אופרת פופ - חלק ב'

משה חדד פתח את הדלת והזמין אותי להיכנס לביתו, “בוא, אני אראה לך מה בניתי לפרוייקט סיום בשיעור מלאכה”. נכנסתי וראיתי שאחיו יוני משחק ב"גולדן אקס" על ה"קומודור 64” החדש שלהם. מאד רציתי שיהיה לי כזה - לנו היה בבית רק "אטארי" ישן עם מסך כתום שחור שעליו רץ משחק טניס פרימיטיבי. משה הביא גיטרה מרובעת, משוייפת יפה וצבועה בלקה שקופה. בטח אבא שלו, שהיה חשמלאי ידוע בשכונה, עזר לו לבנות את הגיטרה, חשבתי לעצמי. החזקתי את הגיטרה ופרטתי על המיתרים. היא נשמעה טוב. “אני בטוח אקבל מצויין על הגיטרה הזו", משה אמר והוסיף, “אתה כבר בנית משהו?”. אמרתי שבניתי משהו ממש יפה, וחשבתי על המראה העלובה והקטנה שהכנתי אחרי השיעור בחדר מלאכה הקטנטן של בית הספר היסודי, “חזון עובדיה". חומה-צהובה בגודל של מחברת, עם פיתוחים של פרחים ועלים שנראו כמו קוצים.

משה חדד קיבל כמובן מצויין על העבודה ואני תמיד מאחוריו קיבלתי כמעט טוב מאד. המראה נתלתה אחר כבוד ליד החדר שלי. הבטתי בפרצוף השמנמן עם חתימת השפם שלי וראיתי ילד מובס. כמו שהרגשתי ארבע שנים קודם לכ כשמשה בתחפושת רמזור עם אורות מתחלפים שהאבא החשמלאי שלו הכין, ניצח את תחפושת הטווס שאמי ואבי עבדו עליה כה שבועות לפני חג פורים. אמי תפרה את התלבושת הירוקה ואבי הכין שלד זנב טווס מחוט ברזל ועליו הדביק נוצות מדפי קרפ צבעוניים. אחרי סשן הצילומים השנתי ב"פוטו אור" אצל יחזקאל הפרסי הלכתי לבית הספר להפנינג פורים ושבשיאו תחרות התחפושת. ירד המון גשם ולא הייתה לי מטריה. ניירות הקרפ החלו לאבד מצבעם, מקור הטווס עשוי הבריסטול נרטב והחל להתרכך, כאשר הגעתי לבית ספר כבר נראיתי כמו טווס מרוט ומסכן. בכל זאת הגעתי למקום שלישי ומשה כמובן, קיבל את המקום הראשון ותשואות רבות על האורות המתחלפים. גם בחידוני תנ"ך, משה תמיד ניצח אותי. כל כך שמחתי, לקראת סיום הלימודים ביסודי, שרשמו אותו לבית ספר תיכון דתי ואילו אני עובר למקיף א' החילוני. סוף סוף אוכל להיפטר מצילו הכבד והמאיים.

במקיף א' הבנתי שיש משהו מנחם בלהיות בקשר עם הנמסיס שלך, בטח עדיף על לא להכיר אף אחד בכלל. הרגשתי אבוד כבר בשבוע האחרון של החופש הגדול כשהיה מפגש היכרות של כיתות ט' החדשות עם בית הספר. רציתי כבר לחזור הביתה ולהיפגש עם אסף ובתאל ורונן ולספר להם על החוויות שלי. פחדתי, ראיתי את המבטים של כולם נוחתים כל המשקפיים שלי ומופנים במהירות אל הכיפה הסרוגה, עם דוגמאות הגיטרה בשוליים שלה, המונחת על ראשי. רק ילדה נחמדה אחת חייכה אלי בביישנות – מעיין ליכטנברג עם עיני שקד, קצת עצובות, בצבע ירוק-כחול. התאהבתי בה – לא ידעתי עדיין שהיא תשב שני שולחנות ממני בכיתה, בארבע השנים הקרובות. ראיתי גם את מורן גושן, שהכרתי מהתזמורת מנדולינות של באר שבע, גם בה הייתי מאוהב וגם היא תלווה אותי במהלך הלימודים בכיתה העיונית 2. לא העזתי לומר לשתיהן, או לאף אחד אחר, מילה, אפילו כשהן אמרו לי היי. במפגש הזה כבר התחלתי להתגעגע למשה חדד.

בתיכון כבר לא הייתי תלמיד מוצלח כמו שהייתי בחזון עובדיה, בכלל לא הייתי תחרות לאף אחד – תלמיד בינוני מן המניין בכיתה עיונית של חכמים. אמנם המשכתי ללכת לשיעורי העשרה של ה"רביע העליון” ופרוייקט ה"גילוי”, שאיתרו תלמידים עם ציונים מעל הממוצע בשכונות מצוקה, אבל דעתי כבר הוסחה בכבדות במאבק למצוא חן או לפחות ליצור קשרים חדשים. כשחשבתי בבית מאוחר יותר על השיבוץ שלי, במגמת עיבוד עץ, התחלתי להבין שאפשר אולי להוציא מזה משהו טוב. הרי הובטחו שעות רבות של עבודה על חשבון הלימודים, בהכנת התפאורה לפופרה ואחר כך בהקמתה ותיפעולה כאיש הצוות הטכני. עדיין חששתי רבות מהמפגש עם נערי מכונאות בחצר האחורית אבל זיכרון המפגש עם אושרית אזולאי, יום לפני, מילא אותי באופטימיות זהירה.

היה זה יום אחד אחרי שיעור ספורט בו שמעתי כמה ילדים מדברים על מכות, שיהיו אחרי הבית ספר במקיף ב', תיכון דתי לבנות שגבל עם החצר האחורית של הנגריה של מקיף א'. החוגים של הרביע העליון התקיימו אחר הצהריים בכיתות של מקיף ב' - הסתקרנתי לראות מה יקרה. היה שיעור אנגלית באותו יום, הברזתי ממנו ויצאתי לחצר, עמדתי בפינה בצד וראיתי כמה בנים, שהכרתי מהשכונה וממגמת מכונאות, מתקרבים לשלושה נערים עם כיפה סרוגה על הראש. אחד מהם היה משה חדד את שני האחרים לא הכרתי. הם הקיפו את השלושה ואז שני בנים גדולים תפסו את השניים שלא הכרתי ונער אחד ממש גדול שזיהיתי כיוסי אזולאי ניגש למשה והוריד לו סטירה כל כך חזקה שהוא נפל אל האדמה. יוסי אזולאי נתן את האות וחבורת הבנים פוצצו במכות את שלושת הילדים הדתיים. המורים מפרוייקט הרביע העליון יצאו החוצה לקולות המהומה בעקבותיהם התלמידים, שרובם היו חנונים שהלכו גם לפגישות של "נוער שוחר מדע". חבורת הבנים של אזולאי עזבה את המקום במהירות, מותירה אחריה על החול, שלושה ילדים בוכים עם כיפות סרוגות מונחות לצידם. 

חזרתי הביתה מזועזע. הצטערתי על משה חדד, למרות שקינאתי בו והוא היה יריב, לא הגיע לו לחטוף ככה. ראיתי את משה מאז רק בשבתות בבית הכנסת, לא דיברנו על מה שקרה והמשכנו לשחק מדי פעם כדורסל במגרש של חזון עובדיה, מסרבים להיפרד מהעבר שלנו. בראשי התחילה להיווצר דאגה מוחשית על עתיד דומה הצפוי עבורי מידי יוסי אזולאי אם אמשיך בקשר שאני מתכנן ליצור במהלך הפופרה עם אושרית אחותו. ידעתי בליבי שעליי להתרחק מהחצר האחורית של הנגריה אחרי שראיתי במו עיניי איך סוגרים שם חשבונות. שעות הלימודים היו יחסית בטוחות אבל מה שבא לאחר שעות אלו, מילא אותי בחששות ופחדים.

המשך יבוא

הנה התחפושת שזכתה במקום שלישי לפני שנהרסה מהגשם