פופרה? זה אופרת פופ - חלק ב'

משה חדד פתח את הדלת והזמין אותי להיכנס לביתו, “בוא, אני אראה לך מה בניתי לפרוייקט סיום בשיעור מלאכה”. נכנסתי וראיתי שאחיו יוני משחק ב"גולדן אקס" על ה"קומודור 64” החדש שלהם. מאד רציתי שיהיה לי כזה - לנו היה בבית רק "אטארי" ישן עם מסך כתום שחור שעליו רץ משחק טניס פרימיטיבי. משה הביא גיטרה מרובעת, משוייפת יפה וצבועה בלקה שקופה. בטח אבא שלו, שהיה חשמלאי ידוע בשכונה, עזר לו לבנות את הגיטרה, חשבתי לעצמי. החזקתי את הגיטרה ופרטתי על המיתרים. היא נשמעה טוב. “אני בטוח אקבל מצויין על הגיטרה הזו", משה אמר והוסיף, “אתה כבר בנית משהו?”. אמרתי שבניתי משהו ממש יפה, וחשבתי על המראה העלובה והקטנה שהכנתי אחרי השיעור בחדר מלאכה הקטנטן של בית הספר היסודי, “חזון עובדיה". חומה-צהובה בגודל של מחברת, עם פיתוחים של פרחים ועלים שנראו כמו קוצים.

משה חדד קיבל כמובן מצויין על העבודה ואני תמיד מאחוריו קיבלתי כמעט טוב מאד. המראה נתלתה אחר כבוד ליד החדר שלי. הבטתי בפרצוף השמנמן עם חתימת השפם שלי וראיתי ילד מובס. כמו שהרגשתי ארבע שנים קודם לכ כשמשה בתחפושת רמזור עם אורות מתחלפים שהאבא החשמלאי שלו הכין, ניצח את תחפושת הטווס שאמי ואבי עבדו עליה כה שבועות לפני חג פורים. אמי תפרה את התלבושת הירוקה ואבי הכין שלד זנב טווס מחוט ברזל ועליו הדביק נוצות מדפי קרפ צבעוניים. אחרי סשן הצילומים השנתי ב"פוטו אור" אצל יחזקאל הפרסי הלכתי לבית הספר להפנינג פורים ושבשיאו תחרות התחפושת. ירד המון גשם ולא הייתה לי מטריה. ניירות הקרפ החלו לאבד מצבעם, מקור הטווס עשוי הבריסטול נרטב והחל להתרכך, כאשר הגעתי לבית ספר כבר נראיתי כמו טווס מרוט ומסכן. בכל זאת הגעתי למקום שלישי ומשה כמובן, קיבל את המקום הראשון ותשואות רבות על האורות המתחלפים. גם בחידוני תנ"ך, משה תמיד ניצח אותי. כל כך שמחתי, לקראת סיום הלימודים ביסודי, שרשמו אותו לבית ספר תיכון דתי ואילו אני עובר למקיף א' החילוני. סוף סוף אוכל להיפטר מצילו הכבד והמאיים.

במקיף א' הבנתי שיש משהו מנחם בלהיות בקשר עם הנמסיס שלך, בטח עדיף על לא להכיר אף אחד בכלל. הרגשתי אבוד כבר בשבוע האחרון של החופש הגדול כשהיה מפגש היכרות של כיתות ט' החדשות עם בית הספר. רציתי כבר לחזור הביתה ולהיפגש עם אסף ובתאל ורונן ולספר להם על החוויות שלי. פחדתי, ראיתי את המבטים של כולם נוחתים כל המשקפיים שלי ומופנים במהירות אל הכיפה הסרוגה, עם דוגמאות הגיטרה בשוליים שלה, המונחת על ראשי. רק ילדה נחמדה אחת חייכה אלי בביישנות – מעיין ליכטנברג עם עיני שקד, קצת עצובות, בצבע ירוק-כחול. התאהבתי בה – לא ידעתי עדיין שהיא תשב שני שולחנות ממני בכיתה, בארבע השנים הקרובות. ראיתי גם את מורן גושן, שהכרתי מהתזמורת מנדולינות של באר שבע, גם בה הייתי מאוהב וגם היא תלווה אותי במהלך הלימודים בכיתה העיונית 2. לא העזתי לומר לשתיהן, או לאף אחד אחר, מילה, אפילו כשהן אמרו לי היי. במפגש הזה כבר התחלתי להתגעגע למשה חדד.

בתיכון כבר לא הייתי תלמיד מוצלח כמו שהייתי בחזון עובדיה, בכלל לא הייתי תחרות לאף אחד – תלמיד בינוני מן המניין בכיתה עיונית של חכמים. אמנם המשכתי ללכת לשיעורי העשרה של ה"רביע העליון” ופרוייקט ה"גילוי”, שאיתרו תלמידים עם ציונים מעל הממוצע בשכונות מצוקה, אבל דעתי כבר הוסחה בכבדות במאבק למצוא חן או לפחות ליצור קשרים חדשים. כשחשבתי בבית מאוחר יותר על השיבוץ שלי, במגמת עיבוד עץ, התחלתי להבין שאפשר אולי להוציא מזה משהו טוב. הרי הובטחו שעות רבות של עבודה על חשבון הלימודים, בהכנת התפאורה לפופרה ואחר כך בהקמתה ותיפעולה כאיש הצוות הטכני. עדיין חששתי רבות מהמפגש עם נערי מכונאות בחצר האחורית אבל זיכרון המפגש עם אושרית אזולאי, יום לפני, מילא אותי באופטימיות זהירה.

היה זה יום אחד אחרי שיעור ספורט בו שמעתי כמה ילדים מדברים על מכות, שיהיו אחרי הבית ספר במקיף ב', תיכון דתי לבנות שגבל עם החצר האחורית של הנגריה של מקיף א'. החוגים של הרביע העליון התקיימו אחר הצהריים בכיתות של מקיף ב' - הסתקרנתי לראות מה יקרה. היה שיעור אנגלית באותו יום, הברזתי ממנו ויצאתי לחצר, עמדתי בפינה בצד וראיתי כמה בנים, שהכרתי מהשכונה וממגמת מכונאות, מתקרבים לשלושה נערים עם כיפה סרוגה על הראש. אחד מהם היה משה חדד את שני האחרים לא הכרתי. הם הקיפו את השלושה ואז שני בנים גדולים תפסו את השניים שלא הכרתי ונער אחד ממש גדול שזיהיתי כיוסי אזולאי ניגש למשה והוריד לו סטירה כל כך חזקה שהוא נפל אל האדמה. יוסי אזולאי נתן את האות וחבורת הבנים פוצצו במכות את שלושת הילדים הדתיים. המורים מפרוייקט הרביע העליון יצאו החוצה לקולות המהומה בעקבותיהם התלמידים, שרובם היו חנונים שהלכו גם לפגישות של "נוער שוחר מדע". חבורת הבנים של אזולאי עזבה את המקום במהירות, מותירה אחריה על החול, שלושה ילדים בוכים עם כיפות סרוגות מונחות לצידם. 

חזרתי הביתה מזועזע. הצטערתי על משה חדד, למרות שקינאתי בו והוא היה יריב, לא הגיע לו לחטוף ככה. ראיתי את משה מאז רק בשבתות בבית הכנסת, לא דיברנו על מה שקרה והמשכנו לשחק מדי פעם כדורסל במגרש של חזון עובדיה, מסרבים להיפרד מהעבר שלנו. בראשי התחילה להיווצר דאגה מוחשית על עתיד דומה הצפוי עבורי מידי יוסי אזולאי אם אמשיך בקשר שאני מתכנן ליצור במהלך הפופרה עם אושרית אחותו. ידעתי בליבי שעליי להתרחק מהחצר האחורית של הנגריה אחרי שראיתי במו עיניי איך סוגרים שם חשבונות. שעות הלימודים היו יחסית בטוחות אבל מה שבא לאחר שעות אלו, מילא אותי בחששות ופחדים.

המשך יבוא

הנה התחפושת שזכתה במקום שלישי לפני שנהרסה מהגשם

פופרה? זה אופרת פופ - חלק א'

אחרי שהחגים נגמרו, החלה תכונה מסתורית לאפוף את הפינות הנידחות של בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע. בנגריה החלו הבנים של מגמת עיבוד עץ/מלונאות, בניצוחו של המורה פרוספר ליאון, לנסר דיקטים ולשייף בליטות (למותר לציין כי הבנות ישבו בכיתה ולמדו בקדחתנות את יסודות האירוח ושירות לקוחות). בחדר המוסיקה החלו תלמידיו של פנחס אופק להתאמן על שירים חדשים שנשמעו טיפה מוכרים. אל חדר המחול זרמו מדי יום תריסר בנות ושני בנים ללמוד את צעדי הריקוד שהגתה המורה והכוריאוגרפית בלהה ש.

כתלמיד כיתה ט' מבולבל וביישן אך עם שאיפות גדולות בתחום המוסיקה, תשומת ליבי נמשכה לכיוון תזמורת בית הספר. ידעתי שזו הדרך הנכונה גם להגיע לליבן של הרקדניות מחדר המחול. עוד דבר שידעתי, הוא שעדיף, בשביל ילד פגיע כמוני, לתפוס כמה שיותר מרחק מהפינה של מגמת עיבוד עץ, כי בחצר האחורית של הנגריה ישבו הבנים ממגמת מכונות לסגור חשבונות. לא שהיו לי חשבונות, פשוט ליתר ביטחון.

בשיעור מוסיקה, הציג בפנינו פנחס אופק, המורה האגדי למוסיקה ועיתונאי תרבות מיתולוגי בעיתון המקומי "שבע", את ההפקה השנתית של בית הספר - הפופרה. אני זוכר שהשם הזה היכה בי. "פופרה היא שילוב של אופרה ופופ", אמר פנחס והגבות העבות והמאפירות שלו כמעט פגשו את פיאות הלחיים הארוכות, שנשארו לו משנותיו הראשונות כמורה צעיר ונחשק בתחילת הסבנטיז. התרגשתי כי מאד אהבתי אופרת רוק - אפילו היו לי בבית קסטות של "מאמי" ו"טומי" של "המי?". מייד אחרי השיעור הצגתי עצמי בגמגום בפני פנחס וסיפרתי לו על ההכשרה המוזיקלית שקיבלתי בקונסרבטוריון באר שבע שהכינה אותי להיות הגיטריסט של תזמורת בית הספר. פנחס חייך אליי ואמר "אני מצטער, אני בטוח שאתה נגן מצויין אבל שני תפקידי הגיטרה תפוסים בידי גיטריסטים מכיתה י"א". הוא הוסיף שאני יכול להצטרף להפקה או כזמר במקהלה או כצוות טכני ואולי שנה הבאה לנסות. בלית ברירה בחרתי בצוות הטכני כי לפתוח את הפה אז, מול קהל, לא היה בא בחשבון.

"העיקר שאהיה חלק מהפופרה", חשבתי לעצמי בדרך הביתה. הלכתי לאט וראשי במחשבות ופתאום נתקלתי באושרית אזולאי שגרה לידי. אף פעם לא דיברתי איתה, כי קצת פחדתי מאחיה הגדול יוסי שאהב לכפכף ילדים כמוני סתם בשביל הכיף. היא הסתכלה עליי בתימהון ואז חייכה. "חיים נכון?", שאלה. השבתי בהנהון כשהמשקפיים השחורות העבות והכבדות שלי מתחילות להחליק על האף בגלל זיעה. היא הייתה יפה ממש עם שיער שחור חלק והיו לה ציצים ממש גדולים. פעם ראשונה שבת שנראית כמו אושרית אזולאי פונה אליי במילים ואפילו יודעת את שמי. "אתה מסתובב עם אסף רג'ואן ובת אל נכון?", והוסיפה, "אנחנו לומדים יחד במקיף א', איזה כיף שם, נכון?". גמגמתי נכון, ואז נפתחו עיניי מבעד העדשות "תחתית עראק" שלי, כשהיא סיפרה לי שצירפו אותה לפופרה כרקדנית בתפקיד "אשת פוטיפר". לא הבנתי את משמעות התפקיד וסיפרתי לה בגאווה, שאני בצוות הטכני. היא חייכה, אמרה לי ביי, ופנתה לביתה. הגעתי לביתי, זרקתי את התיק ובלי שהיות נכנסתי לשירותים לאונן כשאושרית עדיין בראשי.

יום למחרת  היו מיונים לשיעורי העשרה שבמובן מסויים קבעו את המסלול העתידי של התלמידים בכיתה ט'. הייתה אפשרות לבחור שיעורים מכל המגמות בבית ספר. כימיה, מחשבים, אדריכלות, קולנוע, מוסיקה, ניהול, שיווק, עיבוד עץ/מלונאות ומכונות. ניסיתי להגיע בהקדם למגמת מוסיקה וכל המקומות היו תפוסים, כך גם במחשבים ובקולנוע ובעצם פספסתי הכל כי התבלבלתי וזה התחיל יום לפני. נשארו מקומות פנויים רק במגמת עיבוד עץ ובמכונות. הגעתי לנגריה, מבואס ומפוחד, המורה פרוספר הציג את עצמו והתגלה כאדם נחמד ורגוע, שידע לדבר עם תלמידיו הסוערים. הרמתי אצבע ושאלתי מתי יהיה אפשר לנסות לעבור למגמה אחרת. כולם הביטו אליי, מעבר לשולחנות העבודה הכבדים, ופרוספר ענה "קודם כל תנסה, אל תפסול בלי לנסות". הוא פנה לכל הכיתה ואמר שהם הולכים לבנות את התפאורה בשביל הפופרה אז שיתכוננו להרבה עבודה בנגריה על חשבון שעות הלימודים. כולם אמרו "ישש" ומחאו לעצמם כפיים. אני הצטמקתי בכיסא וחשבתי על האופק המר המצפה לי בחצר האחורית של הנגריה. אך בראשי נשארה תקווה בדמותה של אושרית אזולאי בזרועותיי, איש הצוות הטכני של הפופרה לשנת 1992 - "יוסף וכתונת הפסים".

המשך יבוא...
הנה שיר של הקרפנטרס עד אז