שנים הדחקתי את חוויות הכישוף השחור שעברתי בבאר שבע בצעירותי, היום הן צפו ואיתן עלו אל פני השטח זכרונות מביתה של לאה כהן, שגרה מול בית הוריי.
לאה, אשה גדולה וגבוהה, בשנות ה-70 שלה, לבושה בגלבייה כבדה ומעליה בד משובץ בחוטי זהב, הייתה מכשפה ידועה בשכונה ג', סגולתה העיקרית הייתה היכולת לקרוא בבגדים. מכל רחבי העיר היו מגיעות נשים אחוזות אובססיה, עם פרטי לבוש שונים, מבקשים ממנה לספר להן דרך הבד מה לא בסדר איתן. לאה הייתה אוחזת את הבגד, ממששת אותו, מריחה אותו, עוברת על השתי וערב באיטיות, נאנחת ופוצחת במונולוג בערבית טוניסאית: "את צריכה לדאוג לגבר שלך יותר, רק ככה הוא יאהב אותך ולא יילך עם אחרות". זו הייתה המסקנה לרוב. זו הייתה האובססיה השלטת.
נזכרתי בריח העז של הבית שלה, כבר בחצר הרגשתי את הריח ליד קערות פלסטיק מלאות בלחם רטוב עם נחיל זבובים קבוע מסתובב מעל. גרו איתה בבית כעשרים חתולים כחושים וחולניים מתפריט של לחם ומים. גר איתה גם בעלה, ציון כהן, שהיה זקן מופלג, יפה תואר עם זקן ארוך ואפור. לפני שהגיעו לישראל, ציון היה השמש של בית הכנסת הגדול והמפואר "אל-גריבה" באי ג'רבה בתוניס. כל פעם שראיתי אותו, הוא היה מניח את ידו הרועדת על ראשי וממלמל ברכה, לאחר מכן היה מגיש את ידו אל פי והייתי מנשק אותה.
יום אחד באתי לבקר אותה, רציתי לראות גורים חדשים שרק נולדו וללטף אותם, רציתי גם לנגן על הפסנתר הישן שעמד במרפסת. לאה, תפסה את ידי ומיששה את חולצתי. היא נאלמה דום והתיישבה, העיניים שלה נעצבו: "הצד האפל חזק אצלך", היא אמרה בקול רועד "וגם יש לך דיבוק", היא הוסיפה. התיישבתי לידה מבולבל ושאלתי מה אפשר לעשות. היא נאנחה אנחה ששמורה רק למקרים קיצוניים כאלה ואמרה "אין מה לעשות, זה חזק ממני". "אני יכולה לנסות משהו, אבל לא בטוח שאצליח", היא קמה ממקומה וניגשה למטבח. היא חזרה עם קערה, בקבוק מים ושקית. היא פתחה לפניי את השקית והוציאה משם כל מיני דברים. "הדא פיוטה, הדה איוואשקה, הדא סן פדרו, הדא אל.אס.די של אמריקה, הדא אופיום מפרס, הדה קסנקס והדא אוקסיקודון כלוריד". העיניים שלי נפתחו, עולם חדש ומופלא נגלה לפניי.
היא שמה תקליט של הביטלס ברקע, זה עם הסיטאר והפסיכדליה, והתחילה לכתוש את כל תוכן השקית בקערה עם מהרג'א (מכתש ועלי). היא ערבבה קצת מים בפנים ונתנה לי לשתות. תוך 10 שניות האישונים שלי פרצו את גבולות העין והתחלתי לראות את הדיבוק שלי רוקד עם לאה סלואו צמוד. הם נראו ממש מתאימים יחד. עשרים החתולים עמדו על הרגליים והתחילו להשתולל ולזרוק אחד על השני לחם רטוב. ציון נכנס לבית, בירך אותי כרגיל אבל הפעם במקום להגיש את היד שאנשק אותה, הוא סטר לי בחוזקה.
התעוררתי בחדר טראומה בסורוקה, 10 ימים אחרי. לפחות הדיבוק עבר והצד האפל הרבה פחות חזק מפעם. גם שלוש שנים על סרוקסט, פרוזק וציפרלקס די עזרו.
הזהאיר של רז אוהרה
לאה, אשה גדולה וגבוהה, בשנות ה-70 שלה, לבושה בגלבייה כבדה ומעליה בד משובץ בחוטי זהב, הייתה מכשפה ידועה בשכונה ג', סגולתה העיקרית הייתה היכולת לקרוא בבגדים. מכל רחבי העיר היו מגיעות נשים אחוזות אובססיה, עם פרטי לבוש שונים, מבקשים ממנה לספר להן דרך הבד מה לא בסדר איתן. לאה הייתה אוחזת את הבגד, ממששת אותו, מריחה אותו, עוברת על השתי וערב באיטיות, נאנחת ופוצחת במונולוג בערבית טוניסאית: "את צריכה לדאוג לגבר שלך יותר, רק ככה הוא יאהב אותך ולא יילך עם אחרות". זו הייתה המסקנה לרוב. זו הייתה האובססיה השלטת.
נזכרתי בריח העז של הבית שלה, כבר בחצר הרגשתי את הריח ליד קערות פלסטיק מלאות בלחם רטוב עם נחיל זבובים קבוע מסתובב מעל. גרו איתה בבית כעשרים חתולים כחושים וחולניים מתפריט של לחם ומים. גר איתה גם בעלה, ציון כהן, שהיה זקן מופלג, יפה תואר עם זקן ארוך ואפור. לפני שהגיעו לישראל, ציון היה השמש של בית הכנסת הגדול והמפואר "אל-גריבה" באי ג'רבה בתוניס. כל פעם שראיתי אותו, הוא היה מניח את ידו הרועדת על ראשי וממלמל ברכה, לאחר מכן היה מגיש את ידו אל פי והייתי מנשק אותה.
יום אחד באתי לבקר אותה, רציתי לראות גורים חדשים שרק נולדו וללטף אותם, רציתי גם לנגן על הפסנתר הישן שעמד במרפסת. לאה, תפסה את ידי ומיששה את חולצתי. היא נאלמה דום והתיישבה, העיניים שלה נעצבו: "הצד האפל חזק אצלך", היא אמרה בקול רועד "וגם יש לך דיבוק", היא הוסיפה. התיישבתי לידה מבולבל ושאלתי מה אפשר לעשות. היא נאנחה אנחה ששמורה רק למקרים קיצוניים כאלה ואמרה "אין מה לעשות, זה חזק ממני". "אני יכולה לנסות משהו, אבל לא בטוח שאצליח", היא קמה ממקומה וניגשה למטבח. היא חזרה עם קערה, בקבוק מים ושקית. היא פתחה לפניי את השקית והוציאה משם כל מיני דברים. "הדא פיוטה, הדה איוואשקה, הדא סן פדרו, הדא אל.אס.די של אמריקה, הדא אופיום מפרס, הדה קסנקס והדא אוקסיקודון כלוריד". העיניים שלי נפתחו, עולם חדש ומופלא נגלה לפניי.
היא שמה תקליט של הביטלס ברקע, זה עם הסיטאר והפסיכדליה, והתחילה לכתוש את כל תוכן השקית בקערה עם מהרג'א (מכתש ועלי). היא ערבבה קצת מים בפנים ונתנה לי לשתות. תוך 10 שניות האישונים שלי פרצו את גבולות העין והתחלתי לראות את הדיבוק שלי רוקד עם לאה סלואו צמוד. הם נראו ממש מתאימים יחד. עשרים החתולים עמדו על הרגליים והתחילו להשתולל ולזרוק אחד על השני לחם רטוב. ציון נכנס לבית, בירך אותי כרגיל אבל הפעם במקום להגיש את היד שאנשק אותה, הוא סטר לי בחוזקה.
התעוררתי בחדר טראומה בסורוקה, 10 ימים אחרי. לפחות הדיבוק עבר והצד האפל הרבה פחות חזק מפעם. גם שלוש שנים על סרוקסט, פרוזק וציפרלקס די עזרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה