המלחמה האיומה בצפון החזירה אותי אחורה לתחילת 1991 עת סקאדים ריחפו מעל הראשים וחששנו מאב״כ. הייתי בן 13, נער צעיר משכונה ג׳, באר שבע, וסומנתי כמועמד לניסויים בקמ״ג. איכשהו מישהו עלה על זה שאני לא בוכה כשאני חותך בצל ודיווח לאנשי קמ״ג. בליבי ידעתי שבגלל היותי ילד מחונן, יום אחד אגיע לשם.
תמיד הסתכלנו בהערצה על אנשי קמ״ג, עם החליפות הלבנות והמסיכות המבריקות והאמיצות שלהם. כולם רצו להיות שם. לעלות כל בוקר על ההסעה לדימונה, לאכול בורקס טריים מ״מאפיית הראשונים״ ולהיכנס למבנה הסודי והנחשק עם הכיפה והמגדל.
יום אחד בעיצומה של מתקפת סקאדים קטלנית, עצרה מסחרית סובארו מתחת הבית שלי ושני אנשים בלבן ירדו ממנה ודפקו על דלת ביתי. לא שמענו כי החדר האטום היה אטום מאד. בלית ברירה הם פרצו את הדלת הכבדה ונכנסו. גם את הדלת לחדר האטום הם פרצו מול עינינו המעריצות. אמא שלי פתחה להם שולחן עם קוסקוס וסנדוויץ׳ טוניסאי ואריסה. כשסיימו לאכול הם תפסו אותי, כיסו לי את הראש ולקחו אותי איתם. הם קצת הכאיבו לי ואפילו לא הספקתי להיפרד מהמשפחה. התרגשתי. לא כל יום באים אנשי קמ״ג לבקר אצלי בבית. אחרי חצי שעה של נסיעה עם מוסיקת אמביינט של אניגמה, הם הורידו את הכיסוי מעל ראשי, הלב שלי עלה על גדותיו ולא יכולתי לעצור את הדמעות. סיפרתי להם כמה אנחנו הפשוטים מעריצים אותם ושהם נראים כמו מלאכים עם הבגדים הלבנים. אחד מהם כתב בפנקס שלו את הכל. השני הסתכל עליי בהתנשאות. הרכב נעצר בשער באמצע שום מקום, במרחק ראיתי מבנה עם כיפה כסופה ומגדל. ידעתי לאן אני מגיע, התרגשתי ובכיתי עוד קצת, עד שהגענו.
מעל המבנה אליו נכנסנו היה רשום ״קריית מחקר גרעיני״, לא כל כך הבנתי למה הכוונה. מכאן ואילך אני זוכר במעומעם את מה שקרה. אני זוכר שהכניסו אותי לחדר אטום עם מסקינטייפ ותמונות של הבאבא סאלי ואז פתאום הרגשתי בחדר ריח מוזר של חרדל. נהייתה לי קצת פריחה כמו חררה כזו של ילדים. לא בכיתי כי אני אוהב את האביב. הם לא אטמו את החדר מספיק טוב אז שמעתי בחוץ קולות כועסים ״למה התחלת עם החרדל?!״. לא הבנתי וזה גרם לי טיפה תסכול. אבל אז חשבתי איזה כיף יהיה לחזור לשכונה ולספר שביליתי עם אנשי קמ״ג. ובטח בת אל תעריץ אותי ותהיה חברה שלי.
כל מיני ריחות משונים וגם ללא ריח הוחדרו לחדר, חוץ מהחררה של החרדל שום דבר לא השפיע עליי. הוציאו אותי משם וקשרו אותי למיטה, החדירו לידי מחט ואז נרדמתי. קצת לפני שנרדמתי שמעתי ״צריך לקחת מספיק דם כדי להכין אטרופין לכל אזרחי המדינה״. נרדמתי בתחושה טובה וחלמתי איך אני גיבור ומציל את כולם עם האטרופין שהכינו מהדם שלי.
התעוררתי במיטה שלי עם מסיכת אב״כ על הפנים וקצת חלש. ישר רצתי לספר לאסף רג׳ואן על מה שקרה. הוא העיף לי כאפה ואמר לי ״אסטרו, בחיים לא ייקחו אותך לקמ״ג, עם המשקפי תחתית עראק שלך״. מאז כל פעם שאחד מהחברה היה מזריק לעצמו אטרופין בהפסקה בחצר, הרגשתי שאני חודר אליו.
הנה אחד מאנשי קמ״ג המוצלחים ביותר
