בגיל 11 ניצבתי בפני הדילמה הגדולה של חיי - האם אני מעדיף שהוריי יקנו לי אופניים או שירשמו אותי ללימודי נגינה על גיטרה בקונסרבטוריון באר שבע. אמא שלי לא ממש רצתה אותי על אופניים. אפשר להבין, לא ראיתי כל כך טוב. הבחירה, אם כך, הייתה בגיטרה.
העדפתי לסוע באוטובוס אל הקונסרבטוריון. הליכה רגלית לשם צפנה סכנות מצד כל מיני ילדים שרצו לשמוע אותי מנגן. ״משקף! בו תנגן לנו איזה משהו! בוא בוא תחתית של עראק״ (מיותר לציין שברגע שהייתי נופל לידיים שלהם הם היו קושרים אותי לעץ עם המיתרים או סתם שוברים לי את הגיטרה על הראש.) באיזשהו שלב, החלפתי את הקייס גיטרה הצבעוני המשובץ באדום בקייס חום סולידי שפחות יבלוט בדרך. ובכלל בחרתי בדרכים צדדיות וארוכות יותר, כדי להימנע מתשומת הלב של אותם ילדים חובבי מוסיקה ומכות.
הקונסרבטוריון של באר שבע היה חוף המבטחים, עיר מקלט, איזור משוחרר משליטת ערסים. הצמידות למבנה הספרייה העירונית הפך את המתחם ללא אטרקטיבי לילדי המכות. אם כי זה לא היה נדיר לראות שם איזה ערס במסע ציד אחרי חנון חובב ספרים או/ו מוסיקה.
את מורן גושן ראיתי לראשונה עולה במדרגות, עם גיטרה ונכנסת לשיעור בכיתה סמוכה לכיתה שבה למדתי, אצל המורה שאהבתי כל כך, יוסי ברטיק. היא הייתה יפה עם שיער ארוך, חלק ושטני והייתה לה גיטרה. עדיין לא התאהבתי בה כי לא עניין אותי בנות אז. רק בריחה מערסים, אופניים וטיולים רגליים באיזורים מרוחקים בבאר שבע, עם בן דודה שלי. לשנינו קוראים חיים כהן. לא אשכח את היום שאח של משה לוי, יודה, קרא לחיים לעלות למגלשה בצורת דונלד דאק בגן הקומנדו הצרפתי, שם בפנים הוא נתן לו כמה סטירות, לא זוכר על מה, ושחרר אותו בוכה כל הדרך למטה מהפה מגלשה של דונלד דאק. כאמור מורן גושן פחות עניינה אותי. היו לי צרות אחרות על הראש.
חלפו שנתיים או שלוש עברתי רסיטל או שניים וגם מורן, ואז צירפו אותנו לתזמורת המנדולינות של באר שבע. למי שלא יודע, באר שבע היא מעצמת מנדולינה. כמה מגדולי הוירטואוזים של הכלי הזה צמחו תחת ידיו של שמחה נתנזון, המנצח האגדי ומייסד התזמורת, נגן כינור שעלה מרוסיה ועשה מהפכה קטנה. בקונסרבטוריון נוצרה אסכולת באר שבע שהפכה את המנדולינה מכלי של רפרטואר עממי של שירים רוסיים לכלי סולני עם רפרטואר קלאסי בדרגה המשתווה לכינור. ישבתי מאחורי מורן בסקציה של גיטרות הליווי של התזמורת. לא יכולתי להפסיק להסתכל על השיער שלה.
סיימתי את הלימודים בבית הספר ממלכתי דתי ״חזון עובדיה״ והתחלתי ללמוד בבית ספר מקיף א׳. זו הייתה סיומה של מסכת מאבקים. הורי רצו שאלך ללמוד בישיבת ״מרכז הרב״ בירושלים, אני רציתי מקיף א׳ חילוני. הפעם אני ניצחתי. מי יודע איך הייתי היום אם הייתי הולך ללמוד עם הפנאטים המשיחיים של מרכז הרב. אלוהים.
שמחתי כל כך כשגיליתי שמורן נרשמה למקיף א׳, כמו רוב הילדים משכונת נווה נוי המרוחקת והמבוססת. בהכללה, זה היה בית ספר של ילדי שכונה ג׳ המזרחים העניים, ילדי מעמד הביניים משכונות א׳ וב׳ והילדים האשכנזים העשירים מנווה נוי ועומר. אינטגרציה. כשהגעתי לתיכון כבר התעניינתי יותר במורן גושן. הלכתי ללמוד בט׳ 2 - ביולוגיה וכימיה מוגבר, למרות שזה לא עניין אותי בשיט, רק בגלל שהיא למדה שם. היא היחידה שאמרה לי ״היי״, כי הכירה אותי מהתזמורת.
המחיר ששילמתי על ללמוד בתיכון חילוני היה להגיע עם כיפה לבית ספר. הייתי אולי היחיד עם כיפה על הראש. ילד שמן, עם משקפיים מאד עבות וכיפה על הראש. באיזה שלב הפכתי לפריק עם ג׳ינס עליהם מצויירים בעט כל מיני שמות של להקות, סמל ״פיס״ וכוכב מחומש. היו לי נעליים שחורות גבוהות עם אבזמים כסופים מעל המכנסיים. בהחלט מחזה מוזר ולא שגרתי. היו לי בדיוק שני חברים. די יצורים. המטרה הגדולה של השנים בתיכון היא לקבל ״היי״ או אפילו נשיקה על הלחי מאחת הבנות. זה לא ממש קרה. חוץ ממורן גושן שכאמור הכירה אותי מהתזמורת.
מורן עצמה הפכה למלכת השכבה, יפה מוצלחת בלימודים, מחוזרת ויודעת לנגן על גיטרה. הערצתי אותה והייתי מאוהב בה. היא הסתובבה עם כל הבנים החתיכים, אלה ששיחקו כדורסל, אלה עם התסרוקת הקולית של קצת פוני על העיניים, אלה שעישנו סיגריות במחששה, אלה שבאו עם האוטו של ההורים כשקיבלו רשיון, אלה שהלכו לגיבושים של סיירות, אלה שהלכו לקרבי.
לקראת סוף כיתה י״א, כבר הייתי בלי כיפה על הראש, תלמיד גרוע, שבמקום להגיע לבית ספר העדיף להבריז וללכת לקרוא ספר או לנגן על הגיטרה או להקשיב לתקליטים בחדר המוגן שלי בבית. המחנכת של הכיתה לא ידעה אפילו איך אני נראה. באותו הזמן התחילה בי איזה מטאמורפוזה. הורדתי את המשקפיים ועברתי לעדשות מגע. בנות שמו אליי לב קצת יותר. פתאום ראו את העיניים היפות שלי. עדיין הייתי שמנמן. בכל אופן חל שיפור מסויים ביחס אליי. מאוויר נקי שרואים דרכו הפכתי לערפל לא ברור אבל מסקרן.
לקראת מופע סיום התיכון של המחזור מעלינו, הזמינה אותי מורן לנגן על גיטרה בשיר שהיא תשיר במופע. היא בחרה בשיר ״מקום לדאגה״ של מתי כספי וריקי גל. למדתי משמיעה לנגן את הסולו גיטרה בשיר. לא הייתה לי עדיין גיטרה חשמלית, אז השאלתי את הפנדר סטרטוקסטר של גולן, שלמד איתי אצל יוסי ברטיק והיינו צמד בקונצרטים, והתחלתי להתאמן. עשינו חזרה אחת ביחד עם קלידים, תופים, בס וגיטרה. היה בסדר. סולו פשוט סך הכל.
הגיע יום ההופעה. התרגשתי, הלב שלי דפק חזק והידיים קצת רעדו לי. עלינו לבמה, אולם הקולנוע במרכז אורן היה מלא בתיכוניסטים בוגרים ורועשים. ״בקצה השמיים ובסוף המדבר, יש מקום בלה בלה מלא פרחי בר...״ מורן שרה בקול שלה. קול שאפשר להגדירו כפרוטו-כוכב נולד. ניגנתי את הליווי וחיכיתי שיגיע הסולו. זו ההזדמנות להרשים אותה בנגינה ולזכות בליבה. המבט שלה כל הזמן נטה לכיוון הקלידים דווקא. הסולו הגיע ואני איבדתי את זה. נראה לי שלא הצלחתי לפגוע אפילו בתו אחד נכון. פאדיחה. השיר נגמר וירדתי סמוק מהבמה. ארזתי את הגיטרה בגוון בננה של גולן וברחתי משם. ההופעה הראשונה שלי על במה עם גיטרה חשמלית הייתה כישלון קולוסאלי.
מושא לצחוק הגעתי לתיכון, יום אחרי. ראיתי את מורן הולכת חבוקה עם זיו קוז׳יקרו, בוגר י״ב. היא הייתה מאוהבת בנגן הקלידים החתיך, שניגן רק אתמול בהופעה. הם כבר היו זוג. אני לא ידעתי. ליבי נשבר והתחיל החופש הגדול.
בתמונה אני מנגן במסיבת הבר מצווה שלי באולמי ארגמן באר שבע, שנת 1991.
