אחרי שהחגים נגמרו, החלה תכונה מסתורית לאפוף את הפינות הנידחות של בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע. בנגריה החלו הבנים של מגמת עיבוד עץ/מלונאות, בניצוחו של המורה פרוספר ליאון, לנסר דיקטים ולשייף בליטות (למותר לציין כי הבנות ישבו בכיתה ולמדו בקדחתנות את יסודות האירוח ושירות לקוחות). בחדר המוסיקה החלו תלמידיו של פנחס אופק להתאמן על שירים חדשים שנשמעו טיפה מוכרים. אל חדר המחול זרמו מדי יום תריסר בנות ושני בנים ללמוד את צעדי הריקוד שהגתה המורה והכוריאוגרפית בלהה ש.
כתלמיד כיתה ט' מבולבל וביישן אך עם שאיפות גדולות בתחום המוסיקה, תשומת ליבי נמשכה לכיוון תזמורת בית הספר. ידעתי שזו הדרך הנכונה גם להגיע לליבן של הרקדניות מחדר המחול. עוד דבר שידעתי, הוא שעדיף, בשביל ילד פגיע כמוני, לתפוס כמה שיותר מרחק מהפינה של מגמת עיבוד עץ, כי בחצר האחורית של הנגריה ישבו הבנים ממגמת מכונות לסגור חשבונות. לא שהיו לי חשבונות, פשוט ליתר ביטחון.
בשיעור מוסיקה, הציג בפנינו פנחס אופק, המורה האגדי למוסיקה ועיתונאי תרבות מיתולוגי בעיתון המקומי "שבע", את ההפקה השנתית של בית הספר - הפופרה. אני זוכר שהשם הזה היכה בי. "פופרה היא שילוב של אופרה ופופ", אמר פנחס והגבות העבות והמאפירות שלו כמעט פגשו את פיאות הלחיים הארוכות, שנשארו לו משנותיו הראשונות כמורה צעיר ונחשק בתחילת הסבנטיז. התרגשתי כי מאד אהבתי אופרת רוק - אפילו היו לי בבית קסטות של "מאמי" ו"טומי" של "המי?". מייד אחרי השיעור הצגתי עצמי בגמגום בפני פנחס וסיפרתי לו על ההכשרה המוזיקלית שקיבלתי בקונסרבטוריון באר שבע שהכינה אותי להיות הגיטריסט של תזמורת בית הספר. פנחס חייך אליי ואמר "אני מצטער, אני בטוח שאתה נגן מצויין אבל שני תפקידי הגיטרה תפוסים בידי גיטריסטים מכיתה י"א". הוא הוסיף שאני יכול להצטרף להפקה או כזמר במקהלה או כצוות טכני ואולי שנה הבאה לנסות. בלית ברירה בחרתי בצוות הטכני כי לפתוח את הפה אז, מול קהל, לא היה בא בחשבון.
"העיקר שאהיה חלק מהפופרה", חשבתי לעצמי בדרך הביתה. הלכתי לאט וראשי במחשבות ופתאום נתקלתי באושרית אזולאי שגרה לידי. אף פעם לא דיברתי איתה, כי קצת פחדתי מאחיה הגדול יוסי שאהב לכפכף ילדים כמוני סתם בשביל הכיף. היא הסתכלה עליי בתימהון ואז חייכה. "חיים נכון?", שאלה. השבתי בהנהון כשהמשקפיים השחורות העבות והכבדות שלי מתחילות להחליק על האף בגלל זיעה. היא הייתה יפה ממש עם שיער שחור חלק והיו לה ציצים ממש גדולים. פעם ראשונה שבת שנראית כמו אושרית אזולאי פונה אליי במילים ואפילו יודעת את שמי. "אתה מסתובב עם אסף רג'ואן ובת אל נכון?", והוסיפה, "אנחנו לומדים יחד במקיף א', איזה כיף שם, נכון?". גמגמתי נכון, ואז נפתחו עיניי מבעד העדשות "תחתית עראק" שלי, כשהיא סיפרה לי שצירפו אותה לפופרה כרקדנית בתפקיד "אשת פוטיפר". לא הבנתי את משמעות התפקיד וסיפרתי לה בגאווה, שאני בצוות הטכני. היא חייכה, אמרה לי ביי, ופנתה לביתה. הגעתי לביתי, זרקתי את התיק ובלי שהיות נכנסתי לשירותים לאונן כשאושרית עדיין בראשי.
יום למחרת היו מיונים לשיעורי העשרה שבמובן מסויים קבעו את המסלול העתידי של התלמידים בכיתה ט'. הייתה אפשרות לבחור שיעורים מכל המגמות בבית ספר. כימיה, מחשבים, אדריכלות, קולנוע, מוסיקה, ניהול, שיווק, עיבוד עץ/מלונאות ומכונות. ניסיתי להגיע בהקדם למגמת מוסיקה וכל המקומות היו תפוסים, כך גם במחשבים ובקולנוע ובעצם פספסתי הכל כי התבלבלתי וזה התחיל יום לפני. נשארו מקומות פנויים רק במגמת עיבוד עץ ובמכונות. הגעתי לנגריה, מבואס ומפוחד, המורה פרוספר הציג את עצמו והתגלה כאדם נחמד ורגוע, שידע לדבר עם תלמידיו הסוערים. הרמתי אצבע ושאלתי מתי יהיה אפשר לנסות לעבור למגמה אחרת. כולם הביטו אליי, מעבר לשולחנות העבודה הכבדים, ופרוספר ענה "קודם כל תנסה, אל תפסול בלי לנסות". הוא פנה לכל הכיתה ואמר שהם הולכים לבנות את התפאורה בשביל הפופרה אז שיתכוננו להרבה עבודה בנגריה על חשבון שעות הלימודים. כולם אמרו "ישש" ומחאו לעצמם כפיים. אני הצטמקתי בכיסא וחשבתי על האופק המר המצפה לי בחצר האחורית של הנגריה. אך בראשי נשארה תקווה בדמותה של אושרית אזולאי בזרועותיי, איש הצוות הטכני של הפופרה לשנת 1992 - "יוסף וכתונת הפסים".
המשך יבוא...
הנה שיר של הקרפנטרס עד אז
כתלמיד כיתה ט' מבולבל וביישן אך עם שאיפות גדולות בתחום המוסיקה, תשומת ליבי נמשכה לכיוון תזמורת בית הספר. ידעתי שזו הדרך הנכונה גם להגיע לליבן של הרקדניות מחדר המחול. עוד דבר שידעתי, הוא שעדיף, בשביל ילד פגיע כמוני, לתפוס כמה שיותר מרחק מהפינה של מגמת עיבוד עץ, כי בחצר האחורית של הנגריה ישבו הבנים ממגמת מכונות לסגור חשבונות. לא שהיו לי חשבונות, פשוט ליתר ביטחון.
בשיעור מוסיקה, הציג בפנינו פנחס אופק, המורה האגדי למוסיקה ועיתונאי תרבות מיתולוגי בעיתון המקומי "שבע", את ההפקה השנתית של בית הספר - הפופרה. אני זוכר שהשם הזה היכה בי. "פופרה היא שילוב של אופרה ופופ", אמר פנחס והגבות העבות והמאפירות שלו כמעט פגשו את פיאות הלחיים הארוכות, שנשארו לו משנותיו הראשונות כמורה צעיר ונחשק בתחילת הסבנטיז. התרגשתי כי מאד אהבתי אופרת רוק - אפילו היו לי בבית קסטות של "מאמי" ו"טומי" של "המי?". מייד אחרי השיעור הצגתי עצמי בגמגום בפני פנחס וסיפרתי לו על ההכשרה המוזיקלית שקיבלתי בקונסרבטוריון באר שבע שהכינה אותי להיות הגיטריסט של תזמורת בית הספר. פנחס חייך אליי ואמר "אני מצטער, אני בטוח שאתה נגן מצויין אבל שני תפקידי הגיטרה תפוסים בידי גיטריסטים מכיתה י"א". הוא הוסיף שאני יכול להצטרף להפקה או כזמר במקהלה או כצוות טכני ואולי שנה הבאה לנסות. בלית ברירה בחרתי בצוות הטכני כי לפתוח את הפה אז, מול קהל, לא היה בא בחשבון.
"העיקר שאהיה חלק מהפופרה", חשבתי לעצמי בדרך הביתה. הלכתי לאט וראשי במחשבות ופתאום נתקלתי באושרית אזולאי שגרה לידי. אף פעם לא דיברתי איתה, כי קצת פחדתי מאחיה הגדול יוסי שאהב לכפכף ילדים כמוני סתם בשביל הכיף. היא הסתכלה עליי בתימהון ואז חייכה. "חיים נכון?", שאלה. השבתי בהנהון כשהמשקפיים השחורות העבות והכבדות שלי מתחילות להחליק על האף בגלל זיעה. היא הייתה יפה ממש עם שיער שחור חלק והיו לה ציצים ממש גדולים. פעם ראשונה שבת שנראית כמו אושרית אזולאי פונה אליי במילים ואפילו יודעת את שמי. "אתה מסתובב עם אסף רג'ואן ובת אל נכון?", והוסיפה, "אנחנו לומדים יחד במקיף א', איזה כיף שם, נכון?". גמגמתי נכון, ואז נפתחו עיניי מבעד העדשות "תחתית עראק" שלי, כשהיא סיפרה לי שצירפו אותה לפופרה כרקדנית בתפקיד "אשת פוטיפר". לא הבנתי את משמעות התפקיד וסיפרתי לה בגאווה, שאני בצוות הטכני. היא חייכה, אמרה לי ביי, ופנתה לביתה. הגעתי לביתי, זרקתי את התיק ובלי שהיות נכנסתי לשירותים לאונן כשאושרית עדיין בראשי.
יום למחרת היו מיונים לשיעורי העשרה שבמובן מסויים קבעו את המסלול העתידי של התלמידים בכיתה ט'. הייתה אפשרות לבחור שיעורים מכל המגמות בבית ספר. כימיה, מחשבים, אדריכלות, קולנוע, מוסיקה, ניהול, שיווק, עיבוד עץ/מלונאות ומכונות. ניסיתי להגיע בהקדם למגמת מוסיקה וכל המקומות היו תפוסים, כך גם במחשבים ובקולנוע ובעצם פספסתי הכל כי התבלבלתי וזה התחיל יום לפני. נשארו מקומות פנויים רק במגמת עיבוד עץ ובמכונות. הגעתי לנגריה, מבואס ומפוחד, המורה פרוספר הציג את עצמו והתגלה כאדם נחמד ורגוע, שידע לדבר עם תלמידיו הסוערים. הרמתי אצבע ושאלתי מתי יהיה אפשר לנסות לעבור למגמה אחרת. כולם הביטו אליי, מעבר לשולחנות העבודה הכבדים, ופרוספר ענה "קודם כל תנסה, אל תפסול בלי לנסות". הוא פנה לכל הכיתה ואמר שהם הולכים לבנות את התפאורה בשביל הפופרה אז שיתכוננו להרבה עבודה בנגריה על חשבון שעות הלימודים. כולם אמרו "ישש" ומחאו לעצמם כפיים. אני הצטמקתי בכיסא וחשבתי על האופק המר המצפה לי בחצר האחורית של הנגריה. אך בראשי נשארה תקווה בדמותה של אושרית אזולאי בזרועותיי, איש הצוות הטכני של הפופרה לשנת 1992 - "יוסף וכתונת הפסים".
המשך יבוא...
הנה שיר של הקרפנטרס עד אז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה