לפני שעברתי לתל אביב, היום השנוא עליי בשנה היה תמיד יום כיפור. אף פעם בחיי לא צמתי ביום הזה, אפילו שגדלתי במשפחה דתית וחבשתי כיפה עד גיל 16 וחצי - את המים הייתי שותה מהברז במקלחת ואת התפוח והחצי פיתה עם שוקולד הייתי מחביא מראש במגירה ואוכל בלילה אחרי שכולם נרדמו. אכילה חטופה ולב פועם בחוזקה. יום כיפור בבאר שבע היה יום של לחץ, בניגוד גמור למה שאני חש בתל אביב ביום הזה. מחזור התפילה העבה מכל ספרי התפילה האחרים בישר על שעות אינסופיות של שהייה בבית הכנסת של יוצאי טוניס "צלאת אל מנזל" ברחוב הנדיב - סבל לא יתואר לילד שלא האמין לאלוהים מהרגע שהוא שמע עליו. אם כילד נתנו לי הנחות פה ושם על התפילות של כיפור, כאשר עברתי את הבר מצווה לא קיבלתי שום הנחות. לא אטריח בכתיבת שמות התפילות, שכבר אז חשבתי כמטופשות, מיותרות, פחדניות ובכייניות, למרות שהן מאוד התאימו להלך רוח שלי אז. בקיצור, ערב יום כיפור היה קשה במיוחד לנער מתבגר, שמן וחרמן, רעב וצמא כבר דקות ספורות אחרי ארוחה מפסקת, שיותר מכל משתוקק להצטרף לטיול הרגלי של כל מי שנחשב, אל עבר "צומת מוריה", בשכונה ה'. איפה שהכל קורה.
כמו "רוקדים עצמאות" באצטדיון באר שבע, הפכה צומת מוריה למקום מפגש של מאות בני נוער מכל רחבי העיר בערב יום כיפור. נחילי נערים ונערות בבגדי חג הגיעו למה שנראה כמו ערב יום חיזור. אותי כמעט אף פעם לא הזמינו לבוא לצומת מוריה, נאלצתי להסתפק ב"מרכז אורות" העלוב שהיה תחת שליטתו הבלעדית של סאלי חג'ג', שלא אהב כל כך נוכחות של ילדים שמנים וממושקפים בכבדות כמוני. אבל יום כיפור אחד, קיבלתי את ההזמנה הנחשקת.
בתיכון למדתי במקיף א' שאליו הגיעו תלמידים מהשכונה שלי ומשכונת נווה נוי העשירה יחסית. כתלמיד חובש כיפה בבית ספר חילוני הייתי די שונה. ניסיתי להשתלב אבל לא הצלחתי. הייתה לי פאזה קצת ערסית בכיתה ט', שהסתיימה בכאפה מסמי ושמש, שילד בשם אסף רג'ואן, שהיה כביכול חברי הטוב שלח עליי כדי להרחיק אותי מחברה שלו בת אל. ואז בכיתה י' התחילה הפאזה הפריקית שלי. חולצות משובצות, ג'ינס קרועים עם קשקושים בעט של שמות להקות כמו מטאליקה, נירוונה ולד זפלין ופריט הלבוש הנחשק מכולם - מגפיים שחורים עם אבזמי כסף שננעלו מעל הג'ינס. קשה לי לחשוב על משהו יותר מגוחך מילד שנראה כמוני בגיל 15, עם הלבוש הזה כולל הכיפה שעדיין חששתי להוריד. אבל בגיל 15 קיבלתי לראשונה הזמנה מכמה ילדים בכיתה, ללכת ברגל אל המקום שעד אז נשמע לי כמו אגדה.
יום לפני כבר הפלגתי בדמיוני - הגעתי לצומת מוריה ופגשתי בזו אחר זו את מורן גושן, מעיין ליכטנברג ורווית כהן ועוד כמעט כל מישהי שאי פעם התייחסה אליי אפילו במבט, ואני התייחסתי אליהן בהתאהבות מיידית. נפגשנו בצומת ודיברנו קצת ואז התנשקתי עם כל אחת מהן ואפילו הן הרשו לי לגעת להן בציצי. מיותר לציין שמרוב התרגשות אוננתי פעמיים לפני שהלכתי לבית כנסת, עוד פעם אחת בשירותים של בית הכנסת אחרי "כל נדרי" ועוד פעם אחת אחרי שנגמרו התפילות המייגעות והגעתי הביתה להתארגן ליציאה.
לכבוד המאורע לבשתי טי שירט חדשה, השתדלתי, כמו תמיד, שהיא תסתיר את התחת השמן בג'ינס "ליווייס 501" הצמוד שלי. להשלמת הלוק, נעלתי נעלי ספורט של "גלי", בגלל שאסור נעלי עור בכיפור. התזתי על עצמי קצת אפטרשייב ADAM ויצאתי לפגוש את חנן ושמואל, החברים הפריקים שקבעתי איתם. גם להם זו הייתה הפעם הראשונה בצומת מוריה. אחרי הליכה ארוכה על כבישים ריקים ממכוניות התחלנו לראות המוני אדם נבחרים ומיוחדים מתנקזים אל עבר היעד. פגשנו בדרך כל מיני ילדים וילדות שהכרנו מהבית ספר, גם מהיסודי, נתנו כיפים ואמרנו המון היי. באיזשהו שלב החברים איתם הגעתי נעלמו, חיפשתי אותם קצת אבל מצאתי את מורן גושן, הגיטריסטית היפה עם השיער החלק, מחזיקה ידיים עם יונתן מהכיתה של הפיזיקה מוגבר, ואת מעיין, עם העיניים הכחולות והגדולות, מחזיקה ידיים עם אורי, גם מהפיזיקה מוגבר, את רווית המתולתלת והמושלמת ראיתי מתנשקת עם איזה מישהו שאני לא מכיר. הן כולן חייכו אליי והמשיכו בדרכן.
גם אני המשכתי בדרכי ואז פתאום נקלעתי בין שתי חבורות בנים, באחת מהן זיהיתי את אסף, את הגב שלו סאלי חג'ג' ואת הגב של סאלי, ניבי זגורי, שכולם שמעו עליו ופחדו ממנו. הייתה התרגשות באוויר, מתח של הולכות להיות פה מכות הלילה. כושר ההישרדות, ששימש אותי שנים ביעילות בסיטואציות כאלה, נעלם באותו ערב כיפור ואת מקומו תפסו מחשבות על אהבה. הייתי חשוף. לנערים הספציפים האלה מהשכונה שלי אין סנטימנטים לילדי השכונה שלהם במיוחד אם הם נראו כמוני. על החבורה שמנגד אין על מה לדבר בכלל - שנאה תהומית ודחף אז לדפוק מכות. הם התקרבו אליי בצעקות "משקף! בוא הנה!", לא ידעתי מה לעשות. כבר היה מאוחר לברוח והייתי חלש בריצה. הם סגרו עליי, חשבתי שהנה אני הולך לחטוף כמו שאף פעם לא חטפתי. ואז פתאום קרה משהו. אסף רג'ואן, אותו אחד שבגד בי בגלל בת אל, אמר משהו לסאלי שאמר משהו לניבי. ניבי לקח אותי הצידה ואמר לי "יש לך מזל משקף! שהיום יום כיפור ואסף ריחם עליך", הוא הוסיף ואמר "מה אתה דפוק?! אתה לא יודע שצומת מוריה זה המקום שסוגרים בו חשבונות ביום כיפור? עכשיו עוף מפה מהר יא תחתית של עראק!"
נסתי על נפשי משם, בדרך ראיתי את חנן ושמואל שותתי דם מהשפתיים שלהם מסמנים לי תבוסה. הגעתי הביתה מושפל ומאוכזב, שתיתי קצת מים מהברז במקלחת ונכנסתי לחדר שלי, פתחתי את המגירה והוצאתי את הפיתה עם השוקולד. בעודי נוגס בפיתה המנחמת חשבתי לעצמי שכמו שאלוהים שלח מלאך להציל את יצחק מידיו של אברהם בהר המוריה, כך שלח אלוהים את המלאך הבוגדני אסף להציל אותי מעקידה בצומת מוריה. הודיתי לאלוהים, סיימתי את האוכל, אוננתי מייאוש ונרדמתי. וגם היום 20 שנה אחרי - תודה אלוהים, אתה אחלה, אני עדיין לא מאמין לך אבל מצד שני למי אני כן מאמין בעולם התחת הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה