טכנו
ככל שאני מזדקן כך גדלים הגעגועים למסיבות האנדרגראונד טכנו המיתולוגיות של שנות נעוריי בבאר שבע, טרום עידן האינטרנט והסלולר, כשהשמועות על רייבים היו עוברות מפה לאוזן. איך היינו מתאספים בחלל הלוהט של המקלט ברחוב הנדיב, שכונה ג', לשמוע די ג'ייז חדשניים ועתידניים מנווה נוי ומעומר (!). שני פטיפונים של טכניקס ומיקסר אנלוגי, זה כל מה שהם היו צריכים כדי לרומם אותנו לגבהים שלא ידענו על קיומם. אני זוכר וליבי מחייך כשאני נזכר איך דורון קראדי ומימון אטיאס היו שמים על הלשון של כל אחד, סמיילי קטן שצפן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר. כך רקדנו שם במשך יממות שלמות, אשכנזים ומזרחים ואפילו אתיופים ממבצע משה, שהבטיחו להם טכנו. איך היינו צוחקים על כל הסחים שהיו הולכים לפורום לרקוד אייס אוף בייס ודוקטור אלבן. היינו כמו אלוהים.
הכל נגמר יום אחד כשקראדי ואטיאס נכנסו לכלא, אחרי שזרקו על המורה לאנגלית, הדסה מקלר, צרור מפתחות והורידו לה את הפאה מהראש. האשכנזים התקדמו בחיים והמזרחים נשארו מאחור בגלל השד העדתי. האתיופים עדיין מחכים לטכנו והעלייה הרוסית הגיעה. אבל מבחינתי הכל נגמר כשהדי ג'ייז מעומר התחילו לנגן גראנג'.
די ג'ייז משכונה ג' מנגנים את זה http://www.youtube.com/watch?v=3_5oRtBDtfg
פוסט-פאנק ניו ווייב
אחרי שחלומות הטכנו שלנו נגדעו באיבם, החדשנות פינתה מקום לנוסטלגיה והתחלנו לחזור למוזיקה ששמענו בילדותנו.
להקות כמו "גאנג אוף פור", "דה פול", "דיס היט", "פ.י.ל" ו"טוקינג הדס", שהיו חצי כיכר הלחם והעריסה שלנו, התנגנו לנו על הדיסקמן במחששה של בית ספר הממלכתי-דתי "חזון עובדיה". חברי הטוב ביותר באותן שנות ה-90 המוקדמות היה כרמי אמרה. הוא הגיע לארץ מאתיופיה במבצע שלמה והביא עימו אוצר של הקלטות נדירות של שבטים ומקצבים מסביבות אדיס אבבה. הוא הביא את זה על סלילים, מה שהבטיח איכות לא מתפשרת. החלטנו שנקים דואו, אני על הסינת'י הדיגיטלי שלי, הימהאה דיאקס7 האגדי, והוא על בס, הקלטות נדירות וקולות.
קבענו הופעה ראשונה במתנ"ס "טאובל" ברחוב ארלוזורוב ולקחנו צמד יחצנים מדהים, משה חדד ואלי אסולין, שיפיץ את זה שיש להקה לוהטת חדשה בשכונה. כרמי בדיוק התארגן על קוק אתיופי מעולה שהוא הביא במבצע משה. (נראה לי שבסופו של דבר זה מה שהרס אותו, למרות שכולם אומרים שהוא נגמר כששלחו אותו ללבנון עם סיירת אגוז.) ההופעה בסוף בוטלה כי היה בדיוק באותה שעה, במתנ"ס, חוג כדורגל והעיפו אותנו משם וגם שברו לי את הדיאקס7 וקרעו לכרמי את ההקלטות הנדירות מאתיופיה.
חזרתי לבדידות שלי והתמכרתי לקודאין למשך שנים. עד שיום אחד אנשים גילו שהיה פוסט-פאנק ולהקות של חברים שלי מאותו זמן הפכו ללהיט הגדול של זרם ההיפסטרים. רווח לי כשהעבר קיבל את המקום המגיע לו.
דלתא 5 - תתעסק בעניינים שלך http://www.youtube.com/watch?v=ggBQC52SLis
אלקטרו-היפ-הופ-אולדסקול
היום כולם מכירים את אפריקה באמבאטה כחלוץ אולד-סקול-היפהופ, אני זוכר אותו כמשהו אחר לגמרי. בבית הספר ״חזון עובדיה״ התפתחה סצינה מיוחדת וחסרת פשרות שיצאה כנגד הדיכוי והכפייה הדתית של המורים. אף אחד לא העז לצאת נגדם כמו שאפרים בטיטו העז. הוא היה מגיע לבית ספר עם כיפה בהדפס נצנצים זהובים ומשך את תשומת הלב של כולם. הייתה לו שרשרת זהב שקיבל לבר מצווה עם ב׳ (אומרים שעל שמו המציאו את הבלינג) שהייתה מסנוורת כל מורה שרצה לקחת אותו להשלים מניין. אני הערצתי אותו ותמיד כשעמדתי בברכת הכהנים, מול ארון הקודש, עטוף בטלית המשי שלי, כיוונתי אליו שיזכה בבריאות והצלחה. מה שאכן קרה.
אפרים לא אהב שהמורים מחליטים עלינו ויום אחד נשבר לו. הוא אסף את כולם כמו שרק הוא ידע - עם ג׳וינט עצום ובקבוק שיבס. היינו אני, כרמי אמרה, דודו חי, יוסי זאדה, אלי בוטה ודורון קראדי. לא יודע למה אני וכרמי היינו שם, הרי היינו בניו ווייב ואלקטרוניקה, אבל מילא, זה בטח התאים לו לתוכנית. אחרי שהשיבס התרוקן והג׳וינט חוסל, אפרים התחיל לשאת מונולוג. זה היה המונולוג היפה ששמעתי מעודי - החרוזים זרמו לו כמו מים מהברזיה, המילים היו עמוקות וחדות. לצד הכעס הייתה שם התרוממות רוח. עמדנו פעורי פה אך מבינים שאנו בפתחו של עידן חדש.
יום אחרי הבית ספר נראה כמו עיי חרבות, צמיגים בוערים, מבנים הרוסים, חלונות מנופצים והרבה עשן של וויד משובח. עוד יום עבר ומשטרת באר שבע הצליחה להשתלט על המהומות, עצרו את כולנו לשיפוט מהיר ודנו אותנו לתפילת שחרית נצחית.
את אפרים בטיטו גירשו לארה״ב שם הוא החליף את שמו לאפריקה באמבאטה.
כוכב
http://www.youtube.com/watch?v=f8HdqPej-Ps
האוס
בעודי עובד על מסיבה נוספת בתל אביב עלה לי בזיכרון סיפור מופלא על הדרך הפתלתלה בה הומצא בבאר שבע ז׳אנר מוזיקלי חדש פורץ גבולות ועדות.
הכל התחיל כאשר יום אחד נפגשתי עם חברי הטוב אלי בוטראשוילי לארוחת צהריים ב״פאפא מישל״, בצד השני של המקום הייתה ברית מילה, אבל הצרחות של התינוק לא הפריעו לנו לרדת על שני שיפודי פרגית, שני שיפודי לבבות ומלא סלטים כולל המטבוחה המעולה שאמא של מישל הייתה מכינה בעצמה. ברקע התנגן השיר ״אני מרגישה אהבה״ של דונה סאמר. אלי, דרוך ומתוח, הציע רעיון שנארגן מסיבה במחסן של אבא של פיני. ״המקום גדול, יש שם אוירה וסאונד שלא שמעתי אף פעם בחיי״, הוא אמר. שאלתי אותו מי יתקלט והוא אמר ״שמע, אני אגלה לך סוד״, הוא התקרב אליי ולחש באוזני ״פיני, הוא התקליטן הכי טוב ששמעתי בחיי״. שמעתי את ההתרגשות, כמעט יראת קודש, בקולו. ״יש לו את הסלקשן הכי מדהים בבאר שבע ובכלל בכל אזור הדרום, אף אחד לא מנגן את הטראקים שיש לו״. שאלתי אם אפילו יותר טוב מהדי ג׳ייז מעומר והוא ענה כן, בעיניים נוצצות.
החלטנו שעושים מסיבה, כמובן שגייסתי את הטובים שביחצני העיר, משה חדד ואלי אסולין, התקשרתי אישית למלכה של חיי הלילה בבאר שבע, אושרית אזולאי, שתגיע. השגתי אייטם נחשק במדור הבילויים של עיתון ״שבע״ וגם חסות מאבא של פיני שהייתה לו פנצ׳רייה מצליחה ״מוסך גן עדן״. אם רק ידענו שנהפוך לאגדות 28 שנים אחרי, אז היינו יותר רגועים.
הערב הגיע, המחסן התמלא עד אפס מקום, פיני עלה לעמדה וכבר בשיר הראשון ששם הקהל היה בעננים. משם אפשר היה רק לרדת. וזה מה שקרה. רחל טבטה, שחשבה שהיא וויטני יוסטון, תפסה את המיקרופון והתחילה לשיר על גבי טראק שפיני שם. זה היה קטסטרופה. אנשים התחילו להתעצבן. כל הסמים המשובחים שחילקנו בתחילת הערב ירדו בבת אחת. התחילה מהומה. המחסן עלה בלהבות. לאחר שכבאי באר שבע הצליחו להשתלט על האש לא נותר איש במקום מלבד פיני. הוא עמד בעמדה מפוחם כולו והמשיך למקסס קטעי דיסקו נדירים עם סולפול משנות ה60. רק לאחר מסע שכנועים של אלי בוטראשוילי, שהיה על סף התמוטטות עצבים, ואגרוף בפנים של שוטר יס״מ, פיני ירד מהעמדה.
פיני עבר לדטרויט יחד עם הוריו ושינה שמו לפרנקי. אביו ששמע שזו עיר המכוניות, פתח שם את הפנצ׳רייה מחדש וקרא למקום ״פראדייז גאראז׳״.
פרנקי עושה היסטוריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה