מסע חיים שלי

“כל אתר יהודי שביקרנו בו הביא אותנו למסקנה שכולנו הגענו אליה בסוף המסע – באנו לזכור ולהזכיר את כל אלה שלא זכו לראות את העם היהודי מלוכד במדינה משלו, את אלו שנרצחו בגלל היותם יהודים. באנו להזכיר לכולם, לכל העולם, שהירוק הזה שנמצא בפולין בכל מקום: המדשאות הגדולות, העצים והפרחים, כל אלו רק מכסים על אדום שזועק מלמטה והרגליים שלנו דורכות בעצם על אלפי גולגולות, על אלפי עצמות, על בני אדם!”
מעיין ליכטנברג, סיכום המשלחת לגרמניה ולפולין 1994, ספר מחזור "היהלום בכתר", מחזור מ"ג, תיכון עירוני מקיף א', באר שבע.

את מעיין ראיתי לראשונה קצת לפני שהתחילה שנת הלימודים שלי בכיתה ט' במקיף א'. זה קרה במפגש גיבוש, טרום תיכון, קיבצו אותנו לפי הכיתות והכרתי את מי שאני הולך לשהות במחיצתם, למשך זמן שאז נדמה לי כמו נצח רווי כאבים ופחדים. כשסיימתי את התיכון כל התחושה שלי התבררה כמוצדקת – זו הייתה התקופה האיומה בחיי. אבל בכל זאת, כשהמבט שלי נפגש בעיניים הירוקות והגדולות של מעיין, נוצרו אצלי לצד החששות גם תקוות גדולות. במפגש, סיפרו לנו תלמידי כיתות גבוהות על מה שהולך לקרות בכיתה ט'. שמענו על תחרות התסחי"ם הגדולה שתתקיים בחנוכה, בה כל כיתה תשתתף ותיצור איזה צורה מעניינת בצעדי מארש צבאי, מתוזמנים היטב על פי קריאות השמאל-והיימן. לקראת התחרות הוקצבו שלוש שעות שבועיות בהם תרגלנו בשעת בוקר מוקדמת, במדי חאקי, את הצעדים כדי ליצור בסופו של דבר צורת מנורה. עוד שמענו על ערב מיוחד בו נצא למסע מ"באר אברהם" עד לבית אשל – זה היה המסע המסורתי של בית הספר, המשחזר את כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות.מעיין הייתה מהיחידות שאיכשהו תקשרו איתי, היא חייכה אליי ואמרה לי היי כשראתה אותי. כל השאר בחרו להתעלם או להתרחק ממני, הילד השמנמן עם המשקפיים העבות במסגרת שחורה והכיפה הסרוגה על הראש. זו הייתה התעקשות שלי ללכת ללמוד בתיכון חילוני במקום בישיבת “מרכז הרב" בירושלים שהתעתדו לשלוח אותי אליה. התנאי להסכמה של הוריי, בסופו של דבר, היה שאמשיך לחבוש את הכיפה בבית ספר ושלא אחזור בשאלה. כך נקלעתי, ילד לא קשור, לאווירה אחרת של נעורים משוחררים ובמקרה שלי לאווירה של זרות ועצב. 

בערב “שחרור באר שבע” שחל ביום באר שבע, הכנתי תיק עם פנס וסנדוויץ', התלבשתי במדי החאקי הכנסתי את החולצה למכנסיים, נעלתי את נעלי הפלדיום החומות בהירות, חגרתי חגורה עם מימיה של אחי הגדול שהיה בצבא. עמדתי מול הראי, מרחתי קצת "נטורל פורמולה" על השיער וסידרתי אותו "שביל בצד", הנחתי את הכיפה קצת מאחור שלא תבלוט מדי, יצאתי מהבית ועליתי על אוטובוס קו חמש לעבר העיר העתיקה שם הייתה נקודת ההתחלה של המסע. 

כשהגעתי לבאר אברהם כבר התאספו שם די הרבה, התחלקנו לפי הכיתות והמדריכים חילקו הוראות. תוך זמן קצר יצאנו לדרך, שהפכה להיות חשוכה ככל שהתרחקנו מהעיר. צעדנו עם פנסים דלוקים, על חול פודרה שנכנס לכל מקום בנעליים, חדר לעיניים ולנשימה. מדי פעם פלט המדריך "פזצטא" - אחרי שהסביר לנו את ראשי התיבות של "פול, זחל, צפה, טווח, אש" - נפלנו על החול האבקתי, התגלגלנו, זחלנו, צפינו, טיווחנו ברובה דמיוני או חתיכת ענף למתקדמים איזו מטרת אויב וירינו. כך צעדתי שתי שורות ממעיין ליכטנברג וראיתי בחושך כיצד נוצרים קשרי חיבה מסוג אחר בינה ובין חגי כהן, שצעד לידה, תכול עיניים עם בלורית חלקה מוזהבת המסורקת לצד. 

“רימון מימין", צעק המדריך וכולנו זינקנו שמאלה בבהלה, מחזיקים את הראש בין הידיים, וספרנו 21 22. רציתי להושיט יד למעיין,שנפלה לידי, ולעזור לה לקום ואז ראיתי את חגי מקדים אותי וניגש אליה. דרך הפנס שלו ראיתי את החיוך והעיניים המנצנצות שלה. המשכנו לצעוד מאובקים וכבר די עייפים אחרי בערך שעתיים הליכה. בבית אשל קיבלו את פנינו מורים עם קנקני תה חמימים, על במה קטנה עוד מעט תתחיל המסכת בה נשמע הסטוריה על באר שבע וכיבושה. ישבתי על האדמה כמו כולם וצפינו בתלמידים מכיתות י' ויא' מקריאים עדויות לוחמים. מעיין כבר התיישבה ליד חגי, הבנתי שהם הכירו כבר לפני בבית ספר היסודי מכיוון שהגיעו משכונת נווה נוי. הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קבוצות – כולם כמעט הגיעו עם חברים מהיסודי - אני הגעתי מבית ספר דתי וכמעט לא הכרתי אף אחד. תחושת הזרות התגברה. ויתרתי מראש על מעיין, אם כי עדיין בהיתי בה ללא הפסקה. הטקס נגמר בשירת התקווה ואוטובוסים החזירו אותנו לעיר. כולם דיברו בהתרגשות על החוויה הכיפית שהייתה וילדים רבים הלכו לכיוון "גלידה באר שבע". אני הלכתי הביתה.

בינתיים נמשכו אימוני התסחי"ם לקראת התחרות, בחצר בית הספר, ליד אולם הספורט, והצורות נהיו יותר ברורות. גם מצבי החברתי תפס את הצורה שלו – נידונתי לחיי אכזבה ותסכול במקום הזה. כבר לא הייתי כל כך מוצלח בלימודים, היו הרבה יותר חכמים ממני. לא הייתי טוב בספורט והמשיכו לבחור אותי אחרון אם בכלל לקבוצות כדורסל או כדורגל. כולם ראו דרכי ולא התייחסו ולי נותרה הנחמה היחידה, לחזור הבייתה לנגן על הגיטרה, לשמוע מוזיקה ולאכול כמויות עצומות של עוגיות עם שוקו.

התחרות הגדולה, שהתקיימה באולם הספורט של בית הספר, התחילה וכיתה אחר כיתה צעדה פנימה כשהיא יוצרת צורות של מגן דוד, לב, סמל השלום, ציפור ועוד. הגיע התור של כיתתי, ט'2 עיונית, וצעדנו לקריאות שמאל-ימין-שמאל. הצלחנו יפה וזכינו במקום שני. הכיתה שלי התחילה לקבל אופי מלוכד אחרי כל מסעות הגיבוש. בכל רחבי בית הספר, נוצרו חברויות, אהבות וזוגות לרוב. על הכל הסתכלתי בעיניים כלות בשלוש השנים הבאות, מבט מן החוץ שמאד רוצה להיכנס פנימה ולקחת חלק.

גם במסע לפולין בכיתה יב' רציתי לקחת חלק אבל לא היה להוריי את הכסף לשלם. מן הסתם הילדים מהשכונות העשירות כמו נווה נוי יכלו לצאת למסע. כמובן שמעיין הייתה שם וגם מורן גושן, מושא ההתאהבות המיתולוגי שלי, שניגנה איתי בתזמורת המנדולינות של הקונסרבטוריון, הייתה שם. חגי לא היה במסע, הוא הפך לעד יהוה ונהייה אאוטסיידר מושלם. למורן גושן היה כבר חבר שנה, מעיין כל הזמן הייתה מסתודדת איתה ומצהירה בפני כולם בקולה החלוש, שיהיה לה חבר טייס. החוזרים מן המסע חזרו לבית ספר אפופי הילה מיוחדת, הם ראו משהו שהותיר בהם רושם רב – הם היו שם, מה שהפך אותם בעיני עצמם למיוחדים ומוכנים יותר מכולם לחיים. 

באותו זמן כבר היו רבים מבני מחזורי, אחרי הצו הראשון, הבנים כבר החלו לקבל זימונים לגיבושי סיירות וקורסי טיס. אווירת הנעורים החלה לקבל אופי שונה, רציני יותר, שהעתיד מונח לנו על הכתפיים. מעיין התקבלה כמו רוב הבנות מהכיתה שלי למודיעין, ליחידת 8200. פגשתי אותה כעבור שנתיים כשביקרתי את תומר ששירת במחנה הסודי של היחידה ליד אופקים. הכדור פינג פונג העצום שתמיד ראיתי מהדרך וסקרן אותי היה המקום בו שירתה בתפקיד מאד "סודי ביותר”. היא הייתה קצינה צעירה מלאת חשיבות עצמית. היא אמרה לי שלום נחמד כזה, אפילו נתנה לי נשיקה על הלחי, ושאלה אותי איפה אני משרת. עניתי לה שאני מש"ק חינוך בבסיס "שדה תימן". היא חייכה במבוכה, היא בטח ידעה ששדה תימן משמעו בסיס צבאי של ג'ובניקים, חימושניקים ואפסנאים, ואמרה שהיא צריכה לחזור לעמדה שלה בתוך כדור הפינג פונג. אמרנו ביי והמשכתי לדבר עם תומר שאמר לי "איזה יפה מעיין" והוסיף "יש לה חבר טייס”.

“ולסיכום, רבים רואים בנוסעים לפולין כשליחים של העם, האומה היהודית. אני גאה ושמחה שנפלה בחלקי האפשרות לנסוע לשם, ועוד יותר גאה שיכולתי לנסוע לשם כחלק מייצג מהעם היהודי", סיכמה מעיין בספר המחזור של השכבה שמצאתי בבית הוריי לא מזמן. ואני רק חשבתי לעצמי איך כבר במסע לשחרור באר שבע ויתרתי על תוכניות רומנטיות לגביה - ואיזה אינסטינקטים נהדרים של שורד יש לי.