את הסיוטים שהותיר יום כיפור, הגיע חג אהוב במיוחד - סוכות - לגרש ולמלא את זמנו של ילד באר שבעי משועמם ודחוי בחוויות מעצבות ומעציבות. את הסוכה הראשונה שאבי בנה בחצר האחורית של סבתי ביה, אני זוכר היטב: קטנה וכתומה, מלאה בכיתובי רקמה של שמות שבטי ישראל, בטיפוגרפיה של סופר סת"ם, שסבי, הרב חיים כהן, בעצמו רקם. לא ברור לי איך, אבל שתי משפחות, מרובות ילדים, נכנסו לסוכה בערב החג. זו כמובן הייתה הזדמנות לצאת להרפתקאות יחד עם בן דודתי חיים.
מייד בתום ארוחת הערב, כשהקוסקוס התחיל להתנפח ולמלא את הבטן והמבוגרים היו שקועים בברכת המזון הארוכה במיוחד, אני וחיים היינו מחפשים את הדבר הבא. בסוכות של שנת תשמ"ו (1986) מצאנו עיסוק שישנה את חיינו. ליד דלת הכניסה לביתה של סבתא ביה, היה שקע חשמל שתמיד ראיתי בו פרצוף, הוא היה טיפה שבור מתחת לעיניים ולאף ונראה היה שהוא מחייך אלי. אני השבתי לו בחיוך, לקחתי כפית והאכלתי את מה שהיה נראה לי כמו פה. חטפתי זרם, שהיה מפתיע, מכאיב ומעורר סקרנות, במקום. נרגש, שכנעתי גם את חיים לקבל זרם והוא קיבל. נרגשים עם שערות סמורות, שכנענו את האחים הקטנים שלנו לקבל זרם וגם הם קיבלו. וכך בילינו את הערב בהתחשמלויות הדדיות ובהתחמקויות מבני המשפחה האחרים.
יום למחרת, התעוררתי בבוקר מלא אנרגיה, אבל לא מהסוג הטוב. הרגשתי כאילו משהו מבעבע לי מתחת לעור וגורם לי לרצות דברים איומים שעד אז לא העזתי אפילו לדמיין. קמתי מהמיטה, שתיתי שוקולית ואכלתי קעיקה, אבא שלי הסתכל עליי מוזר אבל המשיך לקרוא את תפילות הבוקר במבטא המוזר והלא ברור שלו. יצאתי לבית הכנסת, שם בחצר האחורית פגשתי את חיים, יושב והראש שלו בין הברכיים. הוא הביט אליי בעיניים דומעות ואמר לי "חיים, הרגת את נאג'י חורי". הסתכלתי עליו, איבדתי הכרה ונפלתי לרצפה.
לקיומו של נאג'י חורי התוודענו לראשונה שנתיים מאוחר יותר כשהסוכה עברה לבית הוריי. יצאנו לטייל אחרי חוויה מוזרה בארוחת החג בה מצאתי במרק של הקוסקוס עין של פרה. העין הביטה אליי ואני צרחתי מפחד, תפסתי אותה ביד וזרקתי מתחת לשולחן. המשכתי לאכול כי האוכל של אמא שלי ממש טעים, אם כי הבטחתי לעצמי שממחר אני צמחוני. בטיול סיפרתי לחיים את סיפור העין, הוא מאד התרשם ואז נעצר ליד סוכה אחת ברחוב גוש עציון, כמה בלוקים מביתי. מהסוכה בקע רעש של אנשים שמחים, אבל דבר אחד משך את תשומת ליבנו. זה היה רעש של פלוץ שהגיע כל רבע דקה מכיוונה של בליטה בסוכה. התקרבנו וזיהינו את הבליטה כישבן מוצק עגול וקטן איבדנו נשימה לזמן קצר בגלל הריח העז והתרחקנו מהמקום מסוקרנים. שאלתי את אימי של מי הסוכה הזו והיא השיבה "של משפחת חורי, אתה בטח רואה את נאג'י בבית כנסת".
מאז נאג'י חורי הפך לאובססיה שלנו והפלוצים שלו לחלק בלתי נפרד מהסדר יום, עקבנו אחריו לכל מקום שהלך. הוא נהג ללבוש מכנסי פדלפון צמודים שהדגישו את כל הטוב שבישבן שלו. שיערו היה חלק, מלא ומסופר בקפידה. אפשר היה לראות שהוא הסתפר אצל יוסי חדד, הספר השכונתי, שתמיד היה משאיר לי חתכים על העורף מהתער שלו. היינו יושבים מאחוריו בבית הכנסת, מאזינים לתפילותיו מלוות בנפיחותיו. אפילו ציירתי את הקומיקס הראשון שלי בהשראתו - הוא היה גיבור על שהעיף אנשים רעים לכל הרוחות. לילה אחד חלמתי חלום: הייתי בחצר האחורית של בית הכנסת בזרועותיו של נאג'י, הוא נישק אותי ברכות על הצוואר וליטף לי את השיער. היה לי נעים אבל מוזר מדי. לקחתי את הצינור ברזל שהיה לידי והכיתי בראשו. התעוררתי מהחלום וראיתי את חיים עומד מעליי בוכה. "חיים מה נעשה עם הגופה של נאג'י?" הייתי המום כי הכרנו את נאג'י רק שנתיים אחרי אבל התעשתי ואמרתי לו שסבתא ביה תדע מה לעשות.
כשהגענו לסבתא ביה היא עמדה במטבח והרתיחה קומקום עם מים אותם היא בוודאי תשפוך על ילדים שיפריעו לה ברחוב. נסערים סיפרנו לה מה קרה על צלחת מלאה ב"מגלין" (מיקס של במבה, ביסלי, בייגלה וופלים יבשים) וכוס תה פושר. היא הביטה בנו בעיני השאמנית הקטנות והחכמות שלה ואמרה שהכל יהיה בסדר. היא הניחה על השולחן שתי בטריות מרובעות של תשע וולט, סגרנו מעגל עם הלשון וקיבלנו זרם מענג, מריר ומנחם. היא שאלה אותנו איפה השארנו את הגופה והבטיחה שתטפל בה. לפני ששילחה אותנו מעל פניה שאלה בערבית טוניסאית "תחבו תעתיעו מאכלה ליחשמל?" (רוצים להאכיל את החשמל?). מופתעים הסתכלנו זה בזה והנהנו "כן". זה היה החשמול של כל הזמנים. לימים כשגדלתי וניסיתי להבין מה יותר מכל עיצב את תפיסת עולמי, מצאתי את התשובה - שקע החשמל המחייך של סבתא ביה. מאז אני נוהג לדחוף אצבעות לכל שקע שאני רואה, בתקווה לשחזר את אותו רגע של קסם.
מייד בתום ארוחת הערב, כשהקוסקוס התחיל להתנפח ולמלא את הבטן והמבוגרים היו שקועים בברכת המזון הארוכה במיוחד, אני וחיים היינו מחפשים את הדבר הבא. בסוכות של שנת תשמ"ו (1986) מצאנו עיסוק שישנה את חיינו. ליד דלת הכניסה לביתה של סבתא ביה, היה שקע חשמל שתמיד ראיתי בו פרצוף, הוא היה טיפה שבור מתחת לעיניים ולאף ונראה היה שהוא מחייך אלי. אני השבתי לו בחיוך, לקחתי כפית והאכלתי את מה שהיה נראה לי כמו פה. חטפתי זרם, שהיה מפתיע, מכאיב ומעורר סקרנות, במקום. נרגש, שכנעתי גם את חיים לקבל זרם והוא קיבל. נרגשים עם שערות סמורות, שכנענו את האחים הקטנים שלנו לקבל זרם וגם הם קיבלו. וכך בילינו את הערב בהתחשמלויות הדדיות ובהתחמקויות מבני המשפחה האחרים.
יום למחרת, התעוררתי בבוקר מלא אנרגיה, אבל לא מהסוג הטוב. הרגשתי כאילו משהו מבעבע לי מתחת לעור וגורם לי לרצות דברים איומים שעד אז לא העזתי אפילו לדמיין. קמתי מהמיטה, שתיתי שוקולית ואכלתי קעיקה, אבא שלי הסתכל עליי מוזר אבל המשיך לקרוא את תפילות הבוקר במבטא המוזר והלא ברור שלו. יצאתי לבית הכנסת, שם בחצר האחורית פגשתי את חיים, יושב והראש שלו בין הברכיים. הוא הביט אליי בעיניים דומעות ואמר לי "חיים, הרגת את נאג'י חורי". הסתכלתי עליו, איבדתי הכרה ונפלתי לרצפה.
לקיומו של נאג'י חורי התוודענו לראשונה שנתיים מאוחר יותר כשהסוכה עברה לבית הוריי. יצאנו לטייל אחרי חוויה מוזרה בארוחת החג בה מצאתי במרק של הקוסקוס עין של פרה. העין הביטה אליי ואני צרחתי מפחד, תפסתי אותה ביד וזרקתי מתחת לשולחן. המשכתי לאכול כי האוכל של אמא שלי ממש טעים, אם כי הבטחתי לעצמי שממחר אני צמחוני. בטיול סיפרתי לחיים את סיפור העין, הוא מאד התרשם ואז נעצר ליד סוכה אחת ברחוב גוש עציון, כמה בלוקים מביתי. מהסוכה בקע רעש של אנשים שמחים, אבל דבר אחד משך את תשומת ליבנו. זה היה רעש של פלוץ שהגיע כל רבע דקה מכיוונה של בליטה בסוכה. התקרבנו וזיהינו את הבליטה כישבן מוצק עגול וקטן איבדנו נשימה לזמן קצר בגלל הריח העז והתרחקנו מהמקום מסוקרנים. שאלתי את אימי של מי הסוכה הזו והיא השיבה "של משפחת חורי, אתה בטח רואה את נאג'י בבית כנסת".
מאז נאג'י חורי הפך לאובססיה שלנו והפלוצים שלו לחלק בלתי נפרד מהסדר יום, עקבנו אחריו לכל מקום שהלך. הוא נהג ללבוש מכנסי פדלפון צמודים שהדגישו את כל הטוב שבישבן שלו. שיערו היה חלק, מלא ומסופר בקפידה. אפשר היה לראות שהוא הסתפר אצל יוסי חדד, הספר השכונתי, שתמיד היה משאיר לי חתכים על העורף מהתער שלו. היינו יושבים מאחוריו בבית הכנסת, מאזינים לתפילותיו מלוות בנפיחותיו. אפילו ציירתי את הקומיקס הראשון שלי בהשראתו - הוא היה גיבור על שהעיף אנשים רעים לכל הרוחות. לילה אחד חלמתי חלום: הייתי בחצר האחורית של בית הכנסת בזרועותיו של נאג'י, הוא נישק אותי ברכות על הצוואר וליטף לי את השיער. היה לי נעים אבל מוזר מדי. לקחתי את הצינור ברזל שהיה לידי והכיתי בראשו. התעוררתי מהחלום וראיתי את חיים עומד מעליי בוכה. "חיים מה נעשה עם הגופה של נאג'י?" הייתי המום כי הכרנו את נאג'י רק שנתיים אחרי אבל התעשתי ואמרתי לו שסבתא ביה תדע מה לעשות.
כשהגענו לסבתא ביה היא עמדה במטבח והרתיחה קומקום עם מים אותם היא בוודאי תשפוך על ילדים שיפריעו לה ברחוב. נסערים סיפרנו לה מה קרה על צלחת מלאה ב"מגלין" (מיקס של במבה, ביסלי, בייגלה וופלים יבשים) וכוס תה פושר. היא הביטה בנו בעיני השאמנית הקטנות והחכמות שלה ואמרה שהכל יהיה בסדר. היא הניחה על השולחן שתי בטריות מרובעות של תשע וולט, סגרנו מעגל עם הלשון וקיבלנו זרם מענג, מריר ומנחם. היא שאלה אותנו איפה השארנו את הגופה והבטיחה שתטפל בה. לפני ששילחה אותנו מעל פניה שאלה בערבית טוניסאית "תחבו תעתיעו מאכלה ליחשמל?" (רוצים להאכיל את החשמל?). מופתעים הסתכלנו זה בזה והנהנו "כן". זה היה החשמול של כל הזמנים. לימים כשגדלתי וניסיתי להבין מה יותר מכל עיצב את תפיסת עולמי, מצאתי את התשובה - שקע החשמל המחייך של סבתא ביה. מאז אני נוהג לדחוף אצבעות לכל שקע שאני רואה, בתקווה לשחזר את אותו רגע של קסם.
