את החופשים הגדולים שלי בבאר שבע העברתי במחיצתו של בן דודתי. היינו כמעט בני אותו גיל, די דומים במראה ולפעמים אני חושב שאולי היינו בעצם אותו ילד. אה, וגם לו קוראים חיים. הסתובבנו יחד כל הזמן במשך שנים, כבר בגן הילדים שיחקנו יחד בבובות פרוותיות ונתנו להן שמות מוזרים. היינו לוקחים את מפת באר שבע ביד ויוצאים לטיולים רגליים על מנת להגיע לאותם איזורים ירוקים, פארקים רחבי ידיים וקסומים שהופיעו במפה. באופן פלא, תמיד כשהגענו לאחר שיטוטים של שעות מצאנו דשא צהוב עם קרחות אדמה חומות וכמה עצים, נו אלה עם המחטים שמתייבשים ונכנסים בין הרגל לסנדל. בכל זאת נהנינו מהטיולים הארוכים, דיברנו בינינו בשפה המגמגמת שרק אנחנו הבנו, שתינו מים מצינורות של ממטרות בדרך (שמים את הפה סביב הברזל אליו ממטרה מתחברת ויונקים עד שהמים מגיעים לפה - אי אפשר לשכוח את הטעם הייחודי הזה) ואכלנו יחד את הצידה לדרך שקיבלנו מסבתא ביה - שקית ניילון קטנה עם בייגלה, במבה, ביסלי ובפלה - היא קראה לזה "מאגאלין"
תוכניות הטלוויזיה בחופש הגדול תמיד היו מקור להנאה ובריחה למחוזות דמיון בהם הרגשתי בטוח יותר, מוצלח וחזק יותר. "נילס הולגרסון", "הלב", "פינוקיו", "הקוסם מארץ עוץ", כולן סדרות על מסעות ארוכים. קצת יותר מאוחר הצטרפה "רואים 6/6" שהייתה פלטפורמה מצויינת לסדרות כמו "האסיר", "מנהרת הזמן", "משימה בלתי אפשרית" ועוד, שסיפקו לי מפלט מענג מהמציאות. אני וחיים דימינו עצמנו לדמויות משם. את ההרפתקאות שלנו תכננו בקפידה על פי מודלים שספגנו בטלוויזיה.
התוכניות הגדולות שלנו לטיולים היו בעיקר לכיוון של "אנדרטת הנגב", מבני בטון גדולים, שהציב דני קרוון, במגלומניה מלאת פאתוס, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות ובמרכזם שטרונגול גדול מתנשא לשמיים. האנדרטה הייתה יעד נכסף ומלא אטרקציות, להגיע לשם דרש תכנון והצטיידות מראש במים וכמובן מאגאלין. בדרך לאנדרטה היה צריך ללכת עד קצה שכונה ג', בה גרנו, להיכנס לאזור "הקורות" שם עמדו זונות בעבודה, לטפס מעל גדר תחנת הרכבת ולחצות את פסי הרכבת, שבאותו זמן שימשו רק רכבות משא, לעבור חורשה קצת מפחידה, לפלס דרך בסוואנה פראית של עשב גבוה שבטוח הסתתרו שם נחשים וחיות טרף אחרות, לעלות עלייה יחסית תלולה כשהרגליים כואבות מהאבנים הגדולות והגעה לראש הגבעה שבראשה ניצבת האנדרטה. כשהגענו למטרה יכולנו לצפות בכל העיר באר שבע מונחת למרגלותינו. מחזה נפלא. בתנאי שלא הגיעו לפנינו ערסים שהעיפו אותנו משם בכאפות ובעיטות.
אחוזי תזזית רצנו ממבנה בטון אחד לשני, נכנסנו לנחש, שיחקנו מחבואים במבוך ודרכו הגענו לחדר בצורת חצי כדור שם כל קול שהוצאנו הדהד כל כך יפה (שנים אחר כך, ניגנתי שם בגיטרה להרשים איזו בחורה וזה נשמע כל כך יפה), טיפסנו על המשולש הגבוה, הלכנו על קו המים לבאר המעופשת, הסתכלנו על המפות החצובות בבטון וישבנו בתוך הצינור הגדול עם סיפורי הקרבות שמשקיף לעיר. השיא היה לטפס במדרגות המעוגלות אל ראש המגדל, אך את הדלת למגדל סגרו בגלל שאנשים ניסו להתאבד בקפיצה משם. לפעמים הצלחנו להתגבר על הדלת ולהשתחל פנימה. קליימקס לא נורמלי של טיול לאנדרטה, בו אנחנו ניצבים בפסגת העולם והרוח המדברית נושפת על פנינו המרוגשים. שנים אחר כך הדרכתי חיילים, בתפקידי כמש"ק חינוך, וידעתי לספר את משמעותו של כל מבנה באנדרטה.
פעם אחת החלטנו לצאת לטיול הכי נועז. הפעם האנדרטה שימשה רק תחנת ביניים, רצינו לטייל במדבר שמעבר אליה. אותו יום היה יום שבת, חיים קנה את חפיסת הסיגריות הראשונה שלנו. הוא קנה סיגריות קנט ארוכות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעישנו סיגריות - בימי חול בבית הכנסת היו מבוגרים שעישנו ואת הבדלים הם היו זורקים מעבר לגדר ואנחנו, בני 8 או 9 אוספים ולוקחים שכטות ראשונות ממה שנשאר. את החפיסה הראשונה חיים קנה כשהיינו בני 14 בערך.
הגענו לאנדרטה ועצרנו להפסקה, ישבנו ליד אחד המבנים וניסינו להדליק את הסיגריה הראשונה, הרוח הייתה חזקה אבל בסוף הצלחנו. זו הייתה הפעם הראשונה בה חיללתי שבת ועוד עברתי על האיסור המפורש לא להדליק אש בשבת. אחרי שהשתעלנו מלא וגמרנו את הסיגריה קמנו, הסתכלנו במפה והחלטנו להמשיך צפונה. לא יודע למה, אבל רצינו להגיע לצומת להבים. יצאנו לדרך, היה חם, הרגשנו גיבורים, המדבר לא נפסק, פגשנו להקת כלבים משוטטים שנבחו עלינו, רועדים מפחד ברחנו בשקט וסטינו מהדרך, הלכנו לאיבוד, לא היה לנו מצפן ולא ידענו להשתמש בזווית השמש, המשכנו ללכת עוד שעה, שעתיים, התחלנו להתייאש עד שהגענו לאיזה יישוב בדואי, מבני פח שהשתלבו באוהלים, כמה כבשים, כמה גמלים, כמה כלבים נובחים וכמה בדואים, שאלנו איך מגיעים לצומת וקיבלנו תשובה. הגענו לצומת, לא להבים אלא צומת חורה-לקיה, השמש התחילה לשקוע, המים שלנו נגמרו, היינו לחוצים ומפוחדים. הרמנו יד לטרמפ שייקח אותנו חזרה לבאר שבע. רכב עצר, הנהג היה מופתע לראות שני נערים מיוזעים, אדומים וממושקפים, עלינו והתחלנו ליסוע. זו הייתה הפעם השנייה באותו יום שחיללתי שבת. למרבה ההפתעה, לא הכה אותנו שום ברק מהשמיים. הגענו לעיר והלכנו עוד כברת דרך לכיוון הבית. כבר החשיך. לא סיפרנו לאף אחד על החוויה ושמרנו את הסוד הנורא של חילול השבת.
לא יצאנו יותר לעוד הרפתקאות מהסוג הזה. זה היה מפחיד ומערער. עברנו להרפתקאות מסוג אחר כמו אותו מבצע איסוף עטיפות מסטיק של עלית בתחילת הניינטיז - אוספים כמה שיותר עטיפות של "עלמה", "xxx", "xxf", קינמון, וולט דיסני, לימון, תות שדה, דובדבן וכל מסטיק אחר שעלית ייצרה ואז שולחים לחברה ויכולים לזכות בפרס. קצב האיסוף שלנו לא היה מספיק טוב והחלטנו על דרך אחרת. הגענו לסופרמרקט "סיטונאות עטון" והתחלנו להעמיס לכיסים חפיסות מסטיק. הפעם הראשונה בה "הרמתי"משהו מחנות הצליחה מאד. בפעם השניה, הגענו מצויידים בז'קטים עם כיסים יותר גדולים, התחלנו להעמיס מכל הבא ליד, מההתלהבות היינו כל כך שקופים באקט הגניבה. בדרך החוצה עצר אותנו אחד העובדים בחנות וביקש לראות מה יש לנו בכיסים. אדומים ורועדים מפחד רוקנו ערימה של מסטיקים על הקופה. הבחור אמר לנו שהוא קורא למשטרה ולאבות שלנו, קפאנו מפחד. התחננו "בבקשה לא" והוא התרצה אחרי כמה דקות ושחרר אותנו "אל תבואו לכאן יותר אף פעם", הוא אמר. זו הייתה חנות שההורים שלי תמיד שלחו אותי לקנות שם כי היו "רושמים" שם. שנים נמנעתי להיכנס למקום והעדפתי להתחמק ממשימות של קניית חלב ולחם משם בכל מיני תירוצים.
בעקבות אותו מקרה ועוד נסיבות המציאות הקשר שלי עם חברי הטוב חיים הלך ונחלש, ההתמודדויות בתיכון הכניסו אותי למועקה הולכת וגדלה. הפער בינינו הלך וגדל. אני הלכתי ללמוד במקיף א' החילוני, במגמה עיונית, עם כיפה על הראש ודיסאוריינטציה מושלמת והוא קיבע את מקומו בתחתית המוחלשת ביותר, "בית ספר מקצועי" מה שנקרא. החופשים הגדולים שלי כבר לא היו מלאי הרפתקאות, הבדידות החברתית הייתה נחלתי הן בזמן בית הספר והן בחופשות. פה ושם עוד הייתי בקשר עם חיים הוא היה בורח לבית הוריי להימלט מהצרות בבית שלו. עם הזמן שמו התחלף בפינו להברה "אה", מכיוון שהיה ממעיט בדיבור, מגמגם ופולט "אה" במקום שלום כשהיה נכנס אלינו לבית. היינו מקשיבים למוסיקה ביחד, קונים קסטות של להקות "בריט פופ" ואחר כך גם דיסקים. פעם אחת אפילו הלכנו יחד להופעה של REM בפארק הירקון שרדיוהד שכל כך אהבנו חיממו. לא הייתה שום דרך לחזור לבאר שבע לכן הסתובבנו כל הלילה בפארק מאזינים בתורות לקסטה של הפיקסיז בווקמן שלי עד שהגיע הבוקר ונסענו חזרה בקו 380 מארלוזורוב.
היום חיים חי בחיפה, הוא די מסודר כלכלית, מנהל סניף של פיצה אם אינני טועה, מנסה עדיין ללמוד אנגלית ולהתקבל ללימודים אקדמאיים כלשהם בטכניון, תמיד תמצאו אותו מתמרמר על "איך הערסים הרסו את המוסיקה". אותם ערסים שהכניסו לו מכות כל הזמן בבאר שבע ואני איכשהו לרוב הצלחתי להתחמק מהם. התחלנו באותו המקום בדיוק, אך הדרך בה התבגרנו הייתה כל כך שונה והגענו למקומות אחרים מאד בחיים שלנו, אבל לא אשכח את ההרפתקאות המשותפות בחופשים הגדולים ובכלל את צעדינו בעולם אכזר של בדידות וכאבי התבגרות. תמיד במחשבותיי, אני יכולתי להיות הוא והוא יכול היה להיות אני. ואולי חיים שלי זה בעצם אותו הדבר.
