הליכה בחלום

כשהייתי בן שש נהגתי ללכת מתוך שינה. הסתובבתי בעיניים חצי עצומות באמצע הלילה, בדירת עמידר החדשה-ישנה, ברחוב גוש עציון 3 על 3, שמשפחתי עברה אליה רק שנה לפני, ולבסוף חזרתי למיטה. בוקר אחד אימי מצאה את מגירת הגרביים פתוחה ורטובה מפיפי - לא היה ברור מה קרה. סבתי ביה, נהגה לישון אצלנו בבית בימי שישי ובחגים, היה לה חדר קטן עם מיטה וסיר לילה, כי היא כבר הייתה זקנה מדי להליכות לשירותים באמצע הלילה. ליל שישי אחד, קמתי מהמיטה בעודי בחלומות ילדות תמימים והתקדמתי אל עבר החדר של סבתא, שבימי חול שימש לנו כחדר משחקים. עמדתי מעל מיטתה של סבתי הנוחרת, הפשלתי את המכנסיים והשתנתי עליה. היא התעוררה בבהלה וצעקה בערבית "קונפיטה, קונפיטה, איבנק קא ייבול עלייא" (קונפיטה - השם הערבי של אימי). גם אני התעוררתי, נבהלתי וברחתי לחדר. תעלומת מגירת הגרביים קיבלה פיתרון.
ילדים שוכחים מהר ואני לא הייתי יוצא דופן - שכחתי מהמקרה. היום אני יודע שכשזקנים שוכחים מהר, אבל כנראה שסבתא ביה הייתה יוצאת דופן.
היו לנו בבית שני חדרי שירותים אשר בשבתות אחד היה מואר קבוע ואחד חשוך. ערב שישי אחד, לאחר הארוחה, הייתי צריך לשירותים - החדר המואר היה תפוס והלכתי לצערי לחדר החשוך והמפחיד. התיישבתי על האסלה בלב חושש, אבל לא הייתה ברירה הייתי חייב. ואז שמעתי צעדים כבדים מתקרבים במסדרון. הדלת נפתחה וראיתי את צילה של סבתא ביה. היא נכנסה, היא לא ראתה אותי, הקטן, יושב על האסלה, היא הרימה את השמלה שלה, הפשילה את התחתונים והתיישבה עליי. אחרי 5 שניות של צעקות, מהומה, בהלה ובכי, הסבתא קמה ויצאה מהשירותים ואני נשארתי המום, קפוא על האסלה.
מאז אותו יום לא הלכתי יותר מתוך שינה, הכי רחוק מהמיטה שהגעתי היה נפילות מתוך חלום על הרצפה. מאז אני לא משתין יותר על בני אדם, מקסימום בז להם.

פופרה? זה אופרת פופ - אבל בשבילי זו טרגדיה יוונית...

הזמן חלף, ההכנות לפופרה היו בשיאן – התזמורת של פנחס אופק, כבר ידעה לנגן את כל שירי המחזמר של אנדרו לויד וובר וטים רייס, על נעלי הרקדניות נוצרה שכבה שחורה של אימונים מפרכים, חול פודרה וסוכר מומס של פופאייס מהרחבה ליד הקיוסק של אלברט ואני הסתגלתי למקומי בנגריה אשר התמלאה בדיקטים בצורת פירמידות, דקלים ובית כלא. התפקיד הקבוע שנתנו לי היה לשייף. ואני עובר במהירות עם נייר זכוכית בידי, הלוך ושוב, על חתיכת עץ ארוכה, שייפתי.

גם לחיים בבית הספר הסתגלתי או יותר נכון התרגלתי למקומי כאחד מאותם ילדים שקופים שאף אחד לא שם לב לקיומם. אבל אני הסתכלתי, כמה שהסתכלתי, מאחורי המשקפיים הכבדים עולם שלם של יופי בלתי מושג נוצר ונבנה. יציאות ביום חמישי ל"סקטלנד", ישיבה על הספסל מחוץ ל"גלידה באר שבע" עם כדור פיסטוק בוופל, סרט ופיצה בקניון הנגב, מסיבת בית ריקוד סלואו צמוד ידיים על הכתפיים ידיים על המותניים נשיקה על השפתיים בלי לשון יד בשיער יד מתחת לחולצה, מעיין, מורן, לוטם, בתאל, אושרית אזולאי, הכל התערבב בצורה הגיונית מאחורי המשקפיים שלי. כל יום הייתי בוהה, מביט, מתבונן וחוזר הביתה לגיטרה, לתקליטים ולעולם המופלא שבראתי לעצמי.

שבוע לפני העלאת הפופרה עברה העבודה להיכל התרבות של באר שבע. אולם גדול ומפואר הממוקם ליד המבנה המיוחד של עריית באר שבע בצורת אגרוף מונף לשמיים. החזרות קיבלו תנופה ואני מצאתי את עצמי מוקף בתלמידים בוגרים שכבר היו מנוסים כצוות טכני. התפאורה הוקמה ואני נשלחתי למלא תפקיד חשוב – צוות ה"צוגים". אותם צינורות מתכת עליהם תולים את התפאורה היורדת ועולה בעזרת חבלים ואנשים בעלי גוף כבד. החונך שלי לתפקיד הזה היה שי, נער מכיתה יב' שכבר עשה שלוש פופרות. הוא היה עם שיער ארוך מקורזל ובהיר ועור פנים מחוצ'קן. הוא היה גבוה, גדול שאף אחד לא התעסק איתו והוא היה נחמד אליי. עמדנו על המרפסת הצרה מעל הבמה והוא לימד אותי את סודות המקצוע, קשירות של חבלים, הרמה נכונה של צוג כבד, שליטה על הקיואים של המחזה וגם הוא הראה לי את המבוכים, שבילי התאורה והחדרים הנסתרים מעל האולם של היכל התרבות. 

בתקופת החזרות ראיתי לראשונה את אושרית אזולאי בלבוש של אשת פוטיפר, הייתה לה שמלה עם מחשוף ומעמדת הצוגים הגבוהה הסתכלתי עליה מרוגש ורק חיכיתי יום יום לכניסות שלה לבמה. למדתי כבר את התפקיד ויחד עם שי ביצענו את כל ההורדות וההעלאות בזמן לפי הקיואים ממנהלת הבמה גילה בלאיש שהייתה גם יועצת במקיף א' וגם מפיקה של הפופרה. היינו עוברים ליד חדרי ההלבשה בדרך למעלה ופחדתי לראות את אושרית אשת פוטיפר מפתה אותי במבטיה, פחדתי שהיא תתפוס אותי בוהה לה בציצים. למעלה הייתי מוגן ויכול לבהות בביטחון. למטה גם הסתובב אושרי מכיתה יא' הוא שיחק את יוסף והיה נער חתיך. ראיתי איך אושרית מסתכלת עליו, ראיתי איך כולן הסתכלו עליו. שנאתי את אושרי, לדעתי, הוא היה שחקן גרוע עם קול מעצבן. שבוע החזרות הגיע לסיומו עם החזרה הגנרלית המוצלחת, ערב לפני הפרמיירה, ההתרגשות הייתה גדולה ואושרי ואושרית היו כבר צמודים. 

מכל רחבי העיר הגיעו תלמידים מבתי ספר שונים לצפות בפופרה של מקיף א'. היו הצגות צהריים והיו גם הצגות ערב לקהל הרחב, להורים גאים ואפילו ראש העיר יצחק רגר הגיע להצגת הבכורה. פנחס אופק, האיש והחזון מאחורי ההפקה, היה באקסטזה, רץ ממקום למקום, צועק על שחקנים, רקדנים, נגנים וצוות טכני. מילאנו את התפקיד היטב ואני נהנתי מהמקום הבטוח שלי למעלה שם החלומות על אושרית אזולאי בזרועתיי קיבלו תוקף בניגוד גמור למציאות שלה בזרועתיו של אושרי. הם קיבלו את התשואות, הם קיבלו את ההערצה, הם קיבלו את הזרים - הם היו הגיבורים. הכל היה יכול להימשך במצב הזה מבחינתי עד שקרה משהו שהרס לי את הכל.

בהצגת ערב אחת יומיים לפני הנעילה של המחזמר, עמדתי למעלה מוסתר בחושך, שי השאיר אותי לבד כי היה לו איזה משהו דחוף לעשות. הוא אמר לי שהוא סומך עליי. ההצגה התחילה והגיע הקטע בו אשת פוטיפר נכנסת לבמה ומנסה לפתות את יוסף לשכב עימה. משהו בחשיכה ובסיטואציה האינטימית למעלה יחד עם תנועותיה וקולה של אשת פוטיפר גרם לי לשכוח מהכל ולשלוח את היד לתוך המכנסיים. יד אחת על החבל יד אחת בתוך התחתונים הבאתי ביד למעלה בחושך. נסחפתי ואיבדתי שליטה הסצינה נגמרה, הקיו להחלפת התפאורה ניתן, האורות השתנו, לשבריר שנייה עבר על עמדת הצוגים ספוט. באותו שבריר שנייה מבטה של אושרית אזולאי נחת עליי. באותו שבריר שנייה ראיתי את אשת פוטיפר בוהה בי. התבלבלתי, הוצאתי את היד וניסיתי להתיר את הקשר לצוג של תפאורת בית הכלא אליו נשלח יוסף בסוף הסצינה הזו. לא הצלחתי ושי נכנס במהירות לעמדה וסידר את הכל. הוא ראה את המכנסיים הפתוחים שלי והתחיל לצחוק - “איזה ילד סוטה וחרמן אתה!”. ברחתי למטה ויצאתי מן האולם.

האגרוף של עיריית באר שבע כאילו שינה כיוון ונכנס לי עמוק בבטן. הורדתי את הכיפה מהראש החזקתי אותה ביד ורצתי הבייתה עם דמעות בעיניים. מה אעשה? איך אפשר להמשיך לחיות? אושרית אזולאי ראתה אותי מאונן כשאני מסתכל עליה! מעולם לא הרגשתי מבוייש יותר. העמדתי פני חולה בימים הבאים ולא הגעתי לבית הספר וגם לא להצגות האחרונות של הפופרה. כשחזרתי לבית ספר, כולם רק דיברו על איזה כיף היה בפופרה ואז כשראו אותי התחילו להתלחשש ולצחקק. שי סיפר את הסיפור. אושרית הייתה נבוכה והסיפור הגיע בסופו של דבר, כפי שחששתי כבר באותו ערב המקרה, ליוסי אחיה.

אחרי שיעור במגמת עיבוד עץ, שכבר למדתי לחבב ואפילו להרגיש בטוח בין הנערים טובי הלב והמגוננים, יצאתי לחצר. יוסי אזולאי עמד שם יחד עם סאלי חג'ג', אסף רג'ואן ואליסף קראדי. אסף ניגש אליי ואמר “אסטרו, אני מצטער, ניסיתי כמה שיותר לדבר איתו שיוותר לך אבל הוא לא הסכים ואמר שאתה תחטוף קצת פחות ממשה חדד והחברים שלו ממקיף ה'”. פחדתי. שלושתם תפסו אותי ויוסי ניגש הוריד לי את הכיפה מהראש, נישק אותה והכניס לכיס שלי ואז הוריד לי סטירה שראיתי אחריה כוכבים. המשקפיים שלי נפלו, אסף הרים ושם בצד בדיוק כשיוסי הכניס לי בוקס בבטן שקיפל אותי על הרצפה. בכיתי. יוסי התכופף ואמר “יא זבל, אתה מאונן על אחותי אה. עוד פעם אחת אני שומע שהיית בסביבה של אחותי ואני שובר לך את שתי הידיים יא משקפופר חרמן”. הוא סיים בבעיטה לרגליים שלי עם הרבה חול פודרה שעף על הפנים שלי. הם הלכו ונשארתי שוכב שם. 

הלכתי הביתה עם סימן של יד על הפנים וקצת צולע. על אושרית לא העזתי אפילו לחשוב מאותו יום. התיכון נגמר כשיש לי ברזומה ארבע פופרות כאיש צוות טכני. למדתי לשלוט על עצמי ולא לתת לדמיון לשאת אותי למקומות שיפגעו בי. גם כשגדלתי ובאתי לבקר בבאר שבע אני מתמלא בתחושה מוזרה כשאני עובר ברחוב השלום פינת גוש עציון ליד בית משפחת אזולאי. הפרט האחרון ששמעתי על אושרית הוא שחזרה בתשובה ונהייתה רבנית לאחר שהתחתנה והקימה משפחה עם סאלי חג'ג' אשר מפושע צנום מטיל אימה הפך לרב בנתיבות.